<h1>פירוש הראב"ד הנדמ"ח על תמיד</h1>
<h2>דף כה:</h2>
בשלשה מקומות הכהנים שומרים. שאינם ישנים כל הלילה, ושומרים את המקדש בשביל כבודו. בית המוקד. לישכה שהיתה [בה] מדורה שהכהנים מתחממים בה. ובאותן ג' מקומות הכהנים שומרים את העזרה, אבל הלווי' בכ"א מקומות כדנימא לקמן [כ"ו ע"א]. הרובים. הילדי' כמו רבי'. רובדין. כסאות. ועליהם. ועל אותן רובדין. זקני בית אב. של כהנים שהיו משמשים למחר ישנים שם. והרובים שהיו שומרים לא היו ישנים. ופרחי כהונה. הראוים לעבודה וגדולים מהרובים כדמפ' בגמר' [כ"ז ע"א]. כסותו. כסות של עצמו של חול היה מונח בארץ, וישן עליה. ובפתרוני הרב ר' שמואל החסיד והרב ר' יצחק ב"ר שמואל ז"ל נוטין לומר, דמהאי טעמא היו בית אבטינס ובית הניצוץ עליות כדי שיהיו יכולין לישב כשהיו רוצים, מפני שתחתיהם של אלו עליות היה קדוש קדושת העזרה וקיימ' לן [לקמן כ"ז ע"א] דאין ישיבה בעזרה לפיכך עשו אותן עליות, לפי' שאמר רב בפ' כיצד צולין [פסחים פ"ה ע"ב] גגות ועליות לא נתקדשו. ומביאין ראיה כמו כן שבית אבטינס היה צריך להיות קדוש קדושת העזרה, מפני שבבית אבטינס היו מפטמין את הקטורת, וקיי"ל בפ"ק דכריתות [ו' ע"א] שאין שורין את הצפורן במי רגלים משום שאין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד, וחוץ לעזרה אי אפשר לשרותה במי רגלים, מסייע ליה לר' יוסי בר חנינא, קדש היא קודש תהיה לכם, כל מעשיה לא יהו אלא בקודש. ובמסכת שקלים נמי בפ' התרומה [פ"ד ה"ג, י"א ע"א] אפליגו בה ר' יוסי בר חנינא ורב יוחנן אם פטמה בחול. וקשה לי על זה הפירוש. חדא שהרי הלוים שהיו שומרים למטה מה תקנה היה להם כשהיו רוצים לישב. ועוד כי היכי דמסיק לקמן [כ"ז ע"ב] מסייע ליה לר' יוחנן דאמר מחילות לא נתקדשו. אמאי לא אמר נמי מסייע ליה לרב דאמר [פסחים פ"ה ע"ב] גגין ועליות לא נתקדשו. ועוד דמוכח בהדיא בפ"ק דיומא [י"ח ע"ב] דבית אבטינס היה מקום קדוש קדושת עזרה. דתנן מסרוהו זקני בית אב לזקני כהונה והוליכוהו לעליית בית אבטינס, ואמרי' [שם י"ט ע"א] דללמדו חפינה היו מוליכין אותו לשם. וא"כ אי ס"ד דבית אבטינס היה חול היה הקטורת נפסל ביוצא, שהרי כל הקטורת שראוי לחפינה מסתמא קדוש הוא, ותניא בפ' קמא דשבועות [י"א ע"א] דניתנה במכתשת נפסלה בטבול יום, ומסיק התם משום דקדושה קדושת הגוף היא כבר מאחר שנכנסה במכתשת שהיא כלי שרת איקדשה לה. ואגב גררא נפרש מ"ש בהמה מקטורת ומנחות, דבהמה כשאדם מקדישה לאלתר הויא קדושת הגוף, וקטורת ומנחות לא הויין קדושי קדושת הגוף עד דמקדישן בכלי, כדתנן [מעילה ט' ע"א] המנחות כשקדשו בכלי נפסלין בטבול יום וכולי מילתא, כדקתני במעילה [שם] ובפ"ק דשבועות [י"א ע"א] קא מייתי לה. וי"ל דהיינו טעמא דבהמה לאלתר קדשה קדושת הגוף, משום דלאלתר הויא ראויה להקרבה ואינה מחוסרת מעשה רבה אלא שחיטה בלבד. אבל קטורת מחוסרת מעשה רבה כגון כתישה, ומנחות בלילה. על כן לא קדשי קדושת הגוף בפה אלא בכלי שרת דוקא. ואחר כן נחזור לקושיא. דמהתם מוכח דבית אבטינס היה קודש. והא ליכא למימר שהיה לומד חפינה ע"י קמח או דבר אחר שאינו קטורת, דהא לאו מילתא היא, דא"כ למה יותר הוליכוהו לבית אבטינס מלשכה אחרת. אלא ע"כ משום דאבטינס היו מפטמין את הקטורת לשם, לפיכך היו מוליכין אותו לשם. ובשביל כך נראה דבית אבטינס ובית הניצוץ לא בשביל כך היו גבוהים משום דגגין ועליות לא נתקדשו, אלא מקודשין היו, ומה שעשו אותם עליות מפני שכך היו אותם מקומות עומדין שאם לא היו עליות היה מקום צר ביותר ולא היה כ"כ נוי לעזרה כמו עכשיו כשעשו עליות. ולישיבה בעזרה אין לחוש, כי כללא דמילתא נראה שכך הוא בכל מקום שאי אפשר לעשות בעזרה שום דבר שהצריך הכתוב לעשות בעזרה כי אם בישיבה זו, יכול לעשות בין כהן בין מי שיהיה. כגון קדוש ידים ורגלים מן הכיור אי לאו כתיב קרא אחרינא לעמוד לשרת וכדאיתא בפ"ב דזבחים [י"ט ע"ב]. וכגון שמירת המקדש שאי אפשר בלא שמירה כדילפינן בגמרא [לקמן כ"ו ע"א]. וצריך לשמור הכהנים במקום הקדש ממש וכדאיתא בספרי [במדבר י"ח ב'], וכמו שהביא גם בפירושו הרב שמואל החסיד כדכתיב [במדבר שם] אתה ובניך אתך לפני אהל מועד הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ, בכה"ג לא חיישי' לישיבה בעזרה. ולקמן בגמ' [כ"ז ע"א] מפ' טעמא מ"ש הר הבית דעבדינן מתוכו ומ"ש עזרה מבחוץ, לשם נפרש יותר ונאריך בדבר.
בית הניצוץ כתוב בתוספות צרפת שכן כתוב בשם הר"ר יצחק ב"ר ברוך דעל שם האורה נקראת הניצוץ. שהיתה עשויה כמין אכסדרה, כמו ששנינו במס' מדות [פ"א מ"ה] ובגמ' לקמן [כ"ו ע"ב] נמי קא מייתי לה. ואכסדרה היא פרוצה מרוח אחת כדמשמע בבבא בתרא בפ' לא יחפור [כ"ה ע"ב] דעולם לאכסדרא הוא דומה. וניצוץ לשון ניצוצות חמה כדאמרינן במס' יומא [ל"ז ע"ב] גבי נברשת שעשתה הילני המלכה, וספר הערוך (ערך ניצוץ) כמו כן יסדו בשער ניצוצות.
בית המוקד כתוב בתוספות צרפת דשני בית המוקד היו, אחד בית המוקד הגדול וא' בית המוקד הקטן שהוא בית מיצות בית המוקד הגדול כדמוכח לקמן. וכתב לשם שר"ח פירשו שמן אלו ב' לישכות היו לוקחין אש הדיוט להדליק ע"ג המזבח, דתני' בת"כ [ויקרא א' ז'] שמצוה להביא מן ההדיוט. ועוד האריך יותר בדבר הזה. וגם כתוב בתוספי צרפת בשם הרב ר' יצחק ב"ר ברוך שאמר משום ר' יעקב דבית המוקד כמו כן היתה עליה שהיו הכהנים שומרים מלמעלה והלוים למטה. והוצרך הר' יצחק ב"ר שמואל ז"ל לעשות פירוש לפירושו, שבית המוקד היה עשוי בזה הענין שכיפת בית המוקד היה סמוך לפתח כעין הר בשיפוע, והיו הכהנים שומרים מלמעלה ומבפנים ובן לוי מבחוץ לרגלי הכיפה. ולהכי לא קתני במתניתין דבית המוקד היתה עליה כמו בית אבטינס ובית הניצוץ, מפני שהיה נח לעלות יותר מכולם, שלא היתה כ"כ גבוהה, ולכך היו זקני בית אב ישנים שם. כל אלה דוחקי' ביותר בלא צורך. ועוד שהיה צריך לפ' במשנה או בברייתא שכך היה עשוי. וגם במס' מדות [פ"א מ"ט] נמי מוכח שבפנים בית המוקד היה הכהן ובן לוי מבחוץ מבית ממש. ונראה לומר דבשביל כן לא היה בית המוקד עשוי עליה, מפני שבית המוקד היו מדליקין בו האש לצורך מדורה, והיה צריך לחוש פן תבער האש בתקרת בית המוקד. ועוד יש לחוש שלא יעלה עשן דרך הסדקים שבתקרה לעליה ויצטערו אחיהם הכהנים שמלמעלה. ועוד שבית המוקד היה צריך להיות למטה ולא למעלה, משום טירחא דכהנים, ואנן בעינן שהכהנים יהיו למעלה והלוים יהיו למטה, לפיכך אי אפשר בית המוקד לעשות עליה על גביו, דא"כ היו צריכים לוים להיות למעלה, ולכך לא היו באותם ב' מקומות אלא הכהנים למעלה. ועוד י"ל לפי הנראה שכיפה ע"ג כיפה לא היו יכולין לעשות, ואע"פ שהכהנים למעלה והלוים למטה, משום דבעינן וילוו עליך, וש"מ דהיינו כמו (שהיו) [שיהו] ביחד, כמו בעליה ובית שתחתיה, ותקרה שמפסקת ביניהם לא חשיבא כולי האי הפסק', אבל אם היתה כיפה של אבנים בינתים אז י"ל דלמא חשיב הפסק, שאל"כ למה לא עשו בית אבטינס ובית הניצוץ כיפה ע"ג כיפה כיון שאין עניות במקום עשירות. והאי דקתני בפ"ק דמסכת מדות [מ"ט] דבן לוי ישן לו מבחוץ, ואע"ג דנעילת השער מפסיק בין לוי לכהן. י"ל דנעילה לא חשיב [הפסק] כמו כיפה שמפסקת בין בית שלמטה לבית של מעלה. מיהו אינו טעם גמור, משום דאיכא למימר דהוה סגי בבנין של עץ והיו יותר ברצון בונין בנין של עץ, מפני שבבנין אבנים מתמעט רוחב הר הבית והעזרה ע"י כותלים שצריכין לעשות רחבים משל עץ. ומיהו לפי זה תקשה מאי קמיבעיא לה בגמרא [לקמן כ"ו ע"ב] אי עליות ממש הוו אי מיגבה גביהי כעליות, הרי הוא כמו בית המוקד, ואמאי קתני בההוא תרתי דעליות היו אבל בבית המוקד לא קתני. וי"ל דלאו מילתא היא, דודאי גבוה היה כך שלא היה יכול לבנות עליה על גביו, אבל בגובה העליה לא היה כמו הנך דקתני דעליות היו.
ומה שפי' המפרשים שכסות עצמו של חול היה מניח בארץ וישן עליה. יש קצת להקשות על פי' זה, שהרי אלו פרחי כהונה היו שומרים את בית המוקד כמו הרובים את בית אבטינס וניצוץ, אלא דהתם היו הרובים שומרים ובכאן פרחי כהונה. והטעם נראה לומר, מפני שבזה המקום בבית המוקד היה צריך יותר בני דעת לשמור, מפני שמקום חשוב וקדוש היה יותר מהנהו ב' מקומות, מפני שהיה מקצת בית המוקד בעזרה כמו שאנו עתידין לצייר לקמן בפ"ג [ל' ע"א] בס"ד. ואע"פ שלא היה קדוש קדושת העזרה, מ"מ כיון שהיה בנוי בתוך העזרה החמירו בו יותר משאר מקומות. וא"נ משום דשני שערים לבית המוקד כדאמרינן בגמרא [לקמן כ"ו ע"ב] ואפ"ה לא הוה ליה אלא חד שומר, היה צריך בן דעת יותר, דהיינו גדולים שהיו ראויין לעבודה. ועל כן נראה שלא היו ישנים על הכסתות, אלא אם היה צריך לישב אחד מהם כשהיה חלוש היה יושב עליה על כסתו. וא"ת ומ"ש דלרובין לא היה כסתות ולפרחי כהונה הי' כסתות. וי"ל מפני שפרחי כהונה כיון שהגיעו לעבודה היו מחנכין אותם זקני בית אב בעבודה, והיו צריכין חיזוק יותר מן הרובים. וזקני בית אב עצמם היו ישנים כדי שיוכלו לסבול הטורח בעבודה ביום, ואע"פ דאין ישיבה בעזרה כ"ש שינה, הא אמרן היכא דלא אפשר שפיר דמי. וא"נ מצינן למימר כפי' המפרשים דממש היו ישנים עליהם, וכגון שהממונה בא להם קודם היום, כדבעי' למימר לקמן [כ"ו ע"א] שקודם היום היה רגיל לבוא להעמיד את זקני בית אב להעסיקם בצורכי העבודה, אז היו פרחי כהונה הולכים לישן כל א' על כסותו. אלא שקשה אכתי מן הרובים דאמאי לא היו גם הם ישנים לאחר שהעמידו הזקנים לעבודתם, שהרי יותר לא היו צריכין לשמור. אבל קמן בגמרא [כ"ז ע"א] מוכח דיש מקומות שהיו שומרים בין ביום ובין בלילה כדמפרש לקמן, ובמס' מדות [פ"א מ"ט] קתני בהדיא נתן כסותו עליה וישן לו, אלמא שהיו ישנים עליהם.
לא היו ישנים בבגדי קודש. אזקני בית אב קאי, כלומר דשמא ס"ד למימר שהיו ישנים בבגדי קודש כדי שיהו מזומנים בלי איחור לעבודה, קמ"ל שלא היו ישנים בהם, מפני שבזיון לבגדי קודש הוא זה, אלא פושטין ומקפלין ומניחין וכו'. אירע קרי באחד מהם. נראה דאכולהו קאי, בין לאותם ששומרים בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובין לאותם ששומרים בבית המוקד.
<h2>דף כו.</h2>
במסיבה. מחילה. ונרות דולקין. על המסיבה. מכאן ומכאן. פי' כמו בהרבה מקומות היו דולקים. וטעם הדבר נ"ל מפני שהמסיבה הולכת בסיבוב ע"י מעלות ומורדות תחת הארץ, ובשביל שהיה צריך להקיף לא היה די בנר א' במקום א' אלא בהרבה מקומות. ומדורה היתה שם. בבית המוקד. ובית הכסא של כבוד. בתוך המחילה. ובירושלמי בפ' כיצד צולין [פסחים פ"ז הי"ב, נ"ו ע"א] מסיק תני ר' יהודה אומר מחילות שתחת ההיכל קדש. וקא מייתי סייעתא לדידיה ר' אמי בשם רשב"ל מהך מתניתין, דהכי קתני מדורה היתה שם ובית הכסא של כבוד. ומשמע שכך הוא רוצה לדקדק משם, כלומ' כיון דקתני יוצא והולך במסיבה תחת הבירה אל(א) חוץ לבירה, ובמקום טבילה שם היה בית הכסא של כבוד, אבל לא תחת המסיבה שתחת הבירה. מפני שתחת הבירה קדוש ואין נכון לעשות שם בית הכסא. ופריך התם ר' יוסי אההיא דיוקא וקאמר בתימה כי צואה אינה טמאה אלא נקיות. כלומר אין בצואה טומאה אלא נקיות בעלמא הוא, שלא רצו שיהיה מקומה תחת הבירה ממש. אלא אדרבה מביא ראיה איפכא שתחת ההיכל אינו קדוש כדמסיק נמי הכא בגמ' [לקמן כ"ז ע"ב] דמחילות לא נתקדשו, דאי ס"ד נתקדשו היה לו לילך בקצרה ולא במסיבה שתחת הבירה. והכי פירוש. לשון הירושלמי משמע דבשביל כך הוצרך להודיענו מבית הכסא, כדי לאשמעינן דאע"ג דאין טומאה בצואה אלא נקיות אעפ"כ לא רצו להעמידו תחת הבירה. ואע"ג שקי"ל דמחילות לא נתקדשו. ויש תוספו' שמפרשים בשביל כך משמיענו שהיה שם בית הכסא. משום דאמרינן פ"ק דשחיט' חולין [כ"ד ע"ב] דבעל קרי שטבל ולא הטיל מים לכשיטיל מים טמא. לפיכך היה צריך לבית הכסא כדי שיטיל מים לשם ואח"כ יטהר. מיהא אירושלמי קשה קצת מדתני ר' יהודה לשם דמחילות היכל קודש, ובפ' כיצד צולין [פסחים פ"ו ע"א] מוכח דר' יהודה ס"ל דחול נינהו. נראה דהתם בירושלמי רב יהודה צריך להיות שהוא אמורא. וגם נראה לשם בירושלמי לגרוס רב אסי באתקפתא דקא מתקיף לה התם דצואה אינה אלא משום נקיות, דלא אשכחן אמורא דשמיה רב יוסי אם אינו רב יוסי בר אבין אבל סתם ר' יוסי לא אשכחן.
לאחר שטבל בא וישב לו אצל אחיו הכהנים. בבית המוקד ממש. עד הבקר ששערים נפתחים. וכיון שנפתחים יוצא והולך לו חוץ לשני מחנות, דהיינו חוץ להר הבית שהוא מחנה לווים. כדאיתא בפ"ק בתו' דמסכת כלים [ב"ק פ"א ה"י] ד[מ]שערי ירושלים עד שערי הר הבית היתה מחנה ישראל, ומשער הר הבית עד שער הניקנור הי' מחנה לווים, ומשם ואילך מחנה שכינה. ומקשי' בפ"ק דיבמות [ז' ע"ב] תוס' צרפת אההיא דאמרינן התם בחצר חדשה שחדשו דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה. דמאחר דטבול יום אסור במחנה לויה, א"כ האיך היה חוזר ויושב אצל אחיו הכהנים בבית המוקד בהר הבית שהוא נקרא מחנה לויה. לפי דעת ר' יעקב ז"ל פירושו דכיון שטבול יום אינו אסור אלא מדרבנן במחנה לויה, משום טירחא דלילה לצאת לגמרי (משום דבלילה) לא אטרחוהו כולי האי עליה'. אבל לפי הנראה שאין צורך בכך, כי בכל מחנה הלווי' לא נאסר טבול יום ליכנס כי אם בעזרת נשים בלבד, כדאמר בפ"ק דמסכת כלים [מ"ח] שלא נאסר טבול יום כי אם בעזרת נשים בלבד, אבל בחיל היה מותר כ"ש בשאר המקומות שבהר הבית. וא"ת והלא זה בית המוקד חציו היה בנוי בעזרה וחציו חוץ לעזרה כדאיתא במסכת מדות [פ"א מ"ו], וראשי פיספסין משמע שהיו עשויים כנגד חומת העזרה, ואותן פספסין היו מבדילין בין בית המוקד שהיה קודש ובין חציו שהיה חול. וכיון שחציו היה קודש א"כ ליהוי האי חציו שהוא חול עזרת נשים לגבי עזרת אנשים, דכי היכי דטבול יום אסור בעזרת נשים מפני שסמוכה לעזרת ישראל ה"נ יהא אסור ליכנס בחצי בית המוקד חול מפני שסמוך לחציו של קודש. וי"ל דאפ"ה לא תקשי, משום דבית המוקד בצפון קאי כדאיתא במסכת מדות [פ"א מ"ה], ובצפונית מערבית של בית המוקד בחציו הבנוי חוץ לעזרה בחול היתה לשכת הטבילה. והרי נמצא לשם היה יכול בטוב לטבול ט"י. דהא כמו שבחיל מותר טבול יום מפני שעזרת נשים מפסקת בינו ובין עזרת ישראל, כמו כן בכאן מפסיק חצי בית המוקד שהוא חול בין לשכת הטבילה ובין חציו של לשכת בית המוקד שהוא קודש ועומד לפנים מחומת העזרה. ובשביל כך נוכל לומר דישב לו אצל אחיו הכהנים באותה לשכת בית הטבילה. שהרי הם היו בבית המוקד והוא בלשכה, ואין מפסיק ביניהם כי אם פתח הלשכה, וכיון שהיה הפתח פתוח הרי הוא כמו שישב אצלם בבית המוקד עצמו.
אלא שקשה דבמסכת מדות [פ"א מ"ט] מוסיף במקצת בבנין בית המוקד האיך היה עשוי כמו שתעיין ותמצא, וקצת גורע יותר מבכאן. כי לשם סיים בנרות דולקים מכאן ומכאן עד שהיה מגיע לבית הטבילה, ובכאן מסיים שהוא בא וישב אצל אחיו הכהנים עד שהשערים נפתחים ויוצא והולך לו. וגם ר' אלעזר בן יעקב אמר שם שבמסיבה ההולכת תחת החיל יוצא והולך לו בטדי והכא במתניתין לא פליג ר' אלעזר בן יעקב. ויש לפרש דהכא במתניתין דתמיד לא איצטריך לאשמועינן אלא מילי דמקדש האיך היו נוהגין בו בלילה לעשות עד זמן הקרבת התמיד. ובשביל כך בכאן כמו כן לא נקט למיתני כ"א מקום שהלוים שומרים, משום דהכא לא נקיט אלא מילי דמקדש ומש"ה הכא מפרש לכולה מילתא דענינא האיך היו עושין, וגם אם היו יושבים וישנים בבגדיהם, וגם אם אירע קרי לאחד מהם האיך היו עושין, וגם שהיתה מדורה לשם, ובית הכסא של כבוד. אבל לשם במסכת מדות קתני מילי דבנין בית המקדש האיך היה, וקא נקיט ואזיל במקדש גופיה. כמה מקומות מיוחדים היו לשמור בבית המקדש, היינו שלש מקומות של כהנים, בית אבטינס ובית הניצוץ ובית המוקד. ולאלתר הוה לי' למתני האיך היה עשוי בית המוקד. אלא משום דסדר המקומות קא נקיט ואזיל, הר הבית והעזרה, האיך היה רגיל איש הר הבית לעשות. ואח"כ מתחיל בבנין הר הבית והעזרה כמה הוא וכמה שערים היו בהר הבית בצפון העזרה ובדרומה ומזרחה, עד שמסיים שם בשערי צפון העזרה, מפני שבצפון היה בית המוקד ונפישי מילי דמוקד בבניינו טפי משאר מקומות לפיכך קא מסיים ביה ומפרש ואזיל לכוליה ענייני דבית המוקד האיך היה בנוי. והא דנקיט ואזיל בתחילה ענין הלשכות. משום שהם כמו מילי דאבראי כמו השערים. מפני ששתי הלשכות של הבית המוקד היו כלפי חוץ בולטים יותר מבית המוקד עצמו. ואחר כך נקט בית המוקד גופיה. ומפרש ואזיל האיך היה בנוי, כגון כיפה בית גדול ומוקף רובדים היה כדי שלשם זקני בית אב יהיו ישנים. ואיידי דנקט זקני בית אב נקט נמי פרחי כהונה. ומקום היה שם אמה על אמה כל אותה בבא אינה צריכה כאן במתניתין דתמיד, כי לשם מגיד בנינו והכא לא צריכה לבנינו. וגם לשם לא היה צריך להגיד האיך היה אם אירע קרי וכו'. אלא מילתא אגב אורחא קמ"ל שמסיבה היתה בנויה תחת הבירה, והיה הולך תחת המסיבה, ולא היו שם חלונות בנויין אלא ע"י הנרות היה הולך עד שמגיע לבית הטבילה. ומדורה לא שייך לבנין לפיכך לא תני לה התם. וגם בית הכסא של כבוד לא הויא מבנינא של אבראי. ועוד לאו אורח ארעא לכוללו עם בנין בית המקדש. ועוד דמחלות לא נתקדשו ובניינא דחול הוא. ועוד כי לא חשיב בנין. ומכאן ואילך כל מה שמסיים בכאן במסכת תמיד אין צריך לשם, משום דלאו מעניינו דבנין הוא. ור' אלעזר בן יעקב נמי מילתא אגב אורחא קמ"ל דמסיבה היתה בנויה תחת החיל. ות"ק נמי איכא למימר דמודה שהיתה מסיבה תחת החיל, כי מלשכת הטבילה היה יכול להכנס למסיבה שתחת הבירה, ומתוך המסיבה שתחת הבירה למסיבה שתחת החיל, כי המסיבה היתה מתעקמת מתוך הלשכה שתחת הבירה כלפי דרום, ובתוך אותו העקום שתחת הבירה היה מקום טבילה ובית הכסא. ואח"כ היתה חוזרת ומתעקמת כלפי צפון כלפי שער הטדי. אלא הא איכא למימר דפליגי, דת"ק סבר דטבול יום מותר לישב אצל אחיו הכהנים, מפני שאותה לשכת הטבילה חשובה כמו החיל לגבי עזרת נשים שמותר ט"י ליכנס לשם. ואע"ג דכולי האי לא דמיא לשכת הטבילה לחיל, משום דחיל הוא פתוח להר הבית וזה אינו פתוח אלא לבית המוקד. מכל מקום יש לנו לומר כיון שהיתה הלשכה פתוחה על ידי המסיבה היורדת מתוכה לחיל כדפרשית לעיל שהמסיבה היתה מתעקמת תחילה תחת הבירה שהיא היכל כדמוכח בירושלמי דהך בירה היכל היא, ואח"כ היתה מתעקמת לתחת החיל ויוצא כנגד שער הטדי שעומד בצפון כדקתני במס' מדות [פ"א מ"ג], חשבינן לה לההיא לשכה כאילו היתה פתוחה מלמעלה לגבי חוץ ובשביל כך היה יכול ט"י לישב בה. ור' אלעזר ב"י סובר דההיא פתיחה שהלשכה פתוחה כלפי חוץ ע"י המסיבה אין זו פתוחה לאחשוביה את הלשכה כאילו היתה לבית המוקד כלפי חוץ. לפיכך לר' אלעז' ב"י היה יורד במסיבה ולאלתר כשהיה פוגע בבית הטבילה היה טובל ואח"כ היה הולך ויוצא במסיבה שתחת החיל ויוצא כנגד שער הטדי מתוך המסיבה וממתין עד למחר שהשער נפתח, כי ט"י מותר בהר הבית. אבל אם לא טבל זה היה אסור אפי' בהר הבית. זה נראה בעיני.
גמרא מנא הני מילי. דכהנים נמי היו שומרים. דאמר קרא החונים לפני המשכן. מה משכן מצינו בו שמירה ה"נ בעי שמירה במקדש. דאשכחן בפ' שני דמסכ' שבועות [ט"ז ע"ב] דמקדש איקרי משכן. אמרי אין. וודאי. שימור בעלמא אשכחן דבעי, ואלו קרא כהנים ולוים בהדי הדדי כתיבי. משה אהרן ובניו, ומשה היה לוי, ומשמע דגבי הדדי הוו יתבי. ואכתי מנלן בשלשה מקומות היו שומרים, ומנלן דכהנים הוו. ה"ק החונים לפני המשכן משה. דאמשה קאי והחונים. אהרן ובניו. קאי קמיה, כלומר אהרן ובניו שומרי משמרת. דאהרן (ובניו) הוה שומר בחד מקום, ובניו בשני מקומות. ואימא כולהו. אהרן ובניו הוו נטרי בחד דוכתא. ואכתי שלשה מקומות לכהנים מנלן. מסיפא דקרא. משמע בפירו' שלשה מקומות, דכתיב שומרי משמרת למשמרת. כלומר האי משמרת משמע כמו למשמרת, כאילו היו שומרים למשמרת הקודש, דהיינו הוה משמע שהיו שומרים לבד ממשמרת אחרת שהיתה בלא זה לקדש, ור"ל דהאי משמרת קאי אאהרן וגם על בניו, דהיינו שאהרן היה שומר לבד ממשמרת אחרינא דהוה אכתי בלא הוא, וגם בניו היו שומרים כמו כן לבד ממשמרת אחרינא, א"כ ע"כ דהוה משמרת שלישי', ומעתה אותו משמר שלישי אמאן תרמייהו, אי אלוים כבר כתי' משה, אלא ע"כ בכהנים היו. לפיכ' יש לנו לומר ולפרש ע"כ דאהרן בחד מקום ובניו בשתי מקומות. דאמקדש בסיפא דקרא לגופיה לא איצטריך האי משמרת, דא"כ ליכתוב קרא שומרי משמרת, או שומר הקודש. וכיון שכתב משמרת, ש"מ לדרשא כדי לפרשו בלשון למשמרת, כלומר שומרי למשמרת אחרינא דהוה אכתי בהדי כל חד וחד כדפרישית. והא נמי משמע לתלמודא ומדנקיט תרי לישני בלשון חנייה ובלשון שמירה, א"כ חילוק הוא בין שמירה לחניה, ולאהרן ובניו לשון שמירה. וא"ת האיך נוכל לומר הלשון לשון רבים והחונים על משה לבדו. י"ל דקרא מיהא אינו יוצא מידי פשוטו דמילת' דוהחונים נמי קאי אאהרן ובניו, אלא דגלי לן בסיפא דקרא דכתיב ביה בלשון שמירה דחניית אהרן ובניו היתה יותר במקום הקדש. ואכתי אם תקשי דבקרא כתיב קדמה והניצוץ לא היה במזרח אלא בצפון כדתני במסכ' מדות [פ"א מ"ה]. י"ל שהכל לפי הענין, דבמשכן שמא לא היה צריך לשמור כי אם מצד מזרח, לפי ששער היה מן המזרח ולא היו בו יותר שערים. ואע"ג דבית אבטינס כמו כן לא היה שער, אפ"ה שמא אותן הדורות ידעו שמאותו צד של בית אבטינס היה צריך לעשות שמירה. אבל במשכן לא היה צריך כי אם במזרח דוקא. ועוד יש לומר שבמשכן נמי כן היו שומרים, בג' מקומות, ולא במזרח דוקא היו כל אותן מקומות, אלא יכול להיות שגם בצפון היו. וא"ת והלא קדמה מזרחה כתיב. י"ל דלאו דוקא הוא במזרח ממש, שהרי בכל שלש מקומות אינו מזכיר אלא משה בלבד, בב' מזכיר לוים עם בניו של אהרן. לפיכך יש לו' שמצד צפון או דרום היו שומרים עם הלוים שמאותו צד היו חונים. ומה שאינו מזכיר בהדיא כל שלש מקומות אלא מזרח בלבד, לפי שכבר הגיד לנו באיזה מקום חנו בני גרשון ובני מררי ובני קהת, ומפני שהלוים מאותו צד מרובים מן הכהנים ששומרים באותו צד, לא חש להזכיר מקום חנייתם, כמו שהזכיר כי אם משה בלבד ולא לשאר הלוים שהיו שומרין עם בני אהרן. אבל מקום המזרח שלא היה שם כי אם משה ואהרן שמקומם עם עצמם משובח הזכירו את שמם וגם את מקומם. ויכול להיות כי בית אבטינס היה כמו כן במזרח, אלא שהיה משוך לצד צפון או דרום. אלא שקשה דמספקא ליה לתלמודא במסכת יומא בפ"ק [י"ט ע"א] אי לשכת פלהדרין היתה בצפון ובית אבטינס בדרום או בית אבטינס בצפון ולשכת פלהדרין בדרום, ושם האי בצפון ודרום דקא מספקא ליה התם על כרחינו יש לנו לפרש לפי הנראה היינו שמשוכה לצד צפון ודרום ולאו ממש בצפון ודרום, דהא א"א למימר דלשכת פלהדרין היתה בצפון או בדרום כי אם במזרח. דתניא בפ"ק דמס' יומא [י"א ע"א] דכל השערים שהיו שם לא היה להם (מזרחה) [מזוזה] חוץ משער ניקנור שלפנים ממנו לישכת פלהדרין, מכלל דהיינו משמע דלשכת פלהדרין היתה במזרח, שאם היתה בצפון למה היה חייב שער שהיה עומד במזרח מחמת לשכת פלהדרין, יותר היה חייב אחד משערי צפון שהיו קרובין לו יותר, או אחד משערי דרום אי סבר לן שהיתה עומדת בדרום, אלא שעומדת במזרח ש"מ. אלא בהא מספקא לן אם היתה משוכה יותר לצד צפון או לצד דרום. וה"נ בבית אבטינס כמו כן יכול להיות שהיתה במזרח אלא שמשוכה לצד צפון או לצד דרום. מיהו בית המוקד ודאי בצפון הוה קאי כדאיתא במסכ' מדות [פ"א מ"ו]. מיהו אם תקשי כמו שהקשה בפתרוני החכם הר"ר שמואל החסיד ע"ה דהיכי ילפינן ממשה ואהרן דכהנים ולוים בעינן, הלא משה כה"ג הוה כדאיתא בזבחים פ' טבול יום [ק"א ע"ב]. יש לתרץ אפי' למ"ד התם דכ"ג הוה מ"מ לענין מראות נגעים לא הוה כהן, הרי כיון שאנו רואים חילוק בין משה לאהרן, וגם מצינו שחניה סמך למשה הכתוב ושמירה לאהרן ובניו, א"כ ע"כ היקל הכתוב בשמירת משה מפני שהוא לוי לכל הפחות לענין מראות נגעים. ובהא איכא לספוקי אם דוקא כהנים ולוים בעינן, אבל אם רצו לעשות הכל כהנים במקום לוים שפיר דמי. דסברא היתה לומר, שהרי יותר זריזים כהנים מלוים לענין כל דבר, בין לענין שמירה בין לענין כל דבר. או דילמא כהנים ולוים דוקא בעינן, כי היכא דתהוי היכרא טפי לכהנים שיהו שומרים יותר בטוב, מאחר שאין באותו מקום הלוים יכולים לשמור כי הם בלבד מפני שהם מזרע אהרן הכהן הקדוש הקרוב אליו. ולפי מה שהדעת נוטה נראה דכהנים ולוים דוקא בעינן כי היכא דתהוי להו היכרא.
<h2>דף כו:</h2>
אכסדרה. בערוך (ערך אכסדרה) מפ' אכסדרה היא איתפלידא בלשון תלמוד [ב"ב כ' ע"א]. והיא בית שיש לה ג' דפנות. מנא ה"מ שהכהנים שומרים עם הלוים, דאי משום דכתיב משה ואהרן ובניו. דילמא בשלשה מקומות אחריני בלא לוי ברחוק ממשה, דמשה היה שומר כמו באותן כ"א מקומות בא' מהם שהיו הלוים שומרים. ובשביל כך מנ"ל דכהנים ולוים בעו באותן שלשה מקומות בסמוך זה לזה כגון הכהנים למעלה ולוים למטה. וקא שקיל וטרי מהאי קרא דכתיב וילוו עליך בלוים כתיב. בעבודתך. ששומרים עמך כמו שאתה שומר. או אינו אלא בעבודה. בכ"א מקומות שהם שומרים לבדם. כשהוא אומר וכו', הא כיצד. יתקיימו שני כתובים הללו בעבודתך ובעבודתם. כהנים מלמעלה ולוים מלמטה. וכך מתקיימת בעבודתך, היינו שהלוים שומרים בסמוך להם מלמטה, שלא היה הפסק ביניהם אלא תקרה. והאי דכתיב בעבודתם, שלא היו עם הכהנים במחיצה אחת, אלא שהכהנים מלמעלה והלוים מלמטה.
אחד פתוח לחול. חוץ לעזרה להר הבית כלפי צפון. שפשפש. כמו שער. קטן היה לו. לאותו שער הפתוח לעזרה. שבו נכנסין לבלוש את העזרה. לחפש בכל בקר ובקר אם היו שם כל הכלים כמו שהניחום שם אמש, כדנימא לקמן [כ"ח ע"א]. והואיל שהיו שם שני שערים היה צריך שני שומרים. ולקמן [ל' ע"א] משמע גבי פשפש של היכל שהיה עומד מצד השער הגדול, שהיו נכנסין (באותו) [בו] להתא שבצד ההיכל כדבעינן למימר לקמן, ולא בתוך השער הגדול של היכל היה, לפיכך בכאן היה כמו כן שמצד השער הגדול של בית המוקד הפתוח לעזרה היה עומד אותו הפשפש. ומתוך הפשפש היו נכנסין לעזרה וסוגרין שער הגדול בבריח ומנעול כמו שהיו עושים גם לשער ההיכל, אלא שעיקר של זה הפשפש לא נתקן בעבור זה הדבר אלא בשביל לבלוש את העזרה. כיון דגבי הדדי הוו קיימי. הני שערים, דאיכא למימר זה כנגד זה היו עומדים. ודוי להכא ודוי להכא. דזה שהיה שומר לאחר השער היה יכול לשמור את שער האחר(ים). מיהו יש לנו לומר שהשומר היה שומר את השער החיצון ולא את השער הפנימי. מדקתני במסכת מדות [פ"א מ"ט] בן לוי היה ישן מבחוץ, דהיינו חוץ לבית המוקד. וא"ת היכי הוה ס"ד למימר דליבעו הנך שני שערים שני שומרים, דכיון שזה שער החיצון היה משומר ע"י בן לוי וכהן הרי מאי איכא למיחש טפי לשער הפנימי, כיון שלפנים משער החיצון דהיינו בית המוקד עצמו לא היה תשמיש אלא לכהנים בלבד כדאמרי' כבר. י"ל דמתחלה הוה ס"ד למיחש דילמא איכא איניש דלא מעלי שנכנס לבית המוקד קודם נעילת שער בית המוקד ועכשיו אם לא היה שומר גם לפתחי העזרה היה נכנס לשם עד שלא היו מרגישים אלו שאצל השער. וכן אם היה שומר אצל שער הפנימי אז (אם) יהיה בן לוי רחוק ממנו, כי לוי היה צריך להיות בו בחוץ.
ואגב גררא נמי נפרש ההיא דמדות דקתני בן לוי ישן לו מבחוץ, דהיכי קתני שהיה ישן הרי היה צריך לשמור ולא לישן. ובשלמא גבי נועל דקתני התם דנתן כסותו עליה וישן לו, דלא תיקשי לן האיך היה ישן הלא היה צריך לשמור, משום דהתם אותו הנועל לא היה מן השומרים אלא מזקני בית אב, כדקתני התם שבידם היו מפתחות העזרה. אלא בן לוי קשה האיך היה ישן. ע"כ איכא למימר דה"פ ובן לוי ישן לו מבחוץ בשעה שזה נועל, כי כל זמן שלא הגיע זמן הנעילה היה בן לוי ישן מפני שלא היה צריך לשמור אלא לאחר זמן הנעילה, שהיו זקנים של בית אב וכולן שבבית המוקד מקיצין לא היה צריך זה בן לוי לשמור אלא לאחר זמן הנעילה. וכשהיה מגיע זמן הנעילה אז היה זה הכהן הנועל מקיץ את בן לוי משנתו והיה הוא שומר מבחוץ ופרחי כהונה מבפנים, דכהנים ולוים בעינן. וזה הנועל היה ישן כשאר [זקני] בית אב. ואין לפרש דבן לוי ישן לו מבחוץ אפי' לאחר כשהיה נועל. דא"כ מי היה שומר, אי פרחי כהונה, והא אנן כהנים ולוים בעינן. דוי הוא מלשון הבטה, כדא' בפ' במה מדליקין [שבת ל"ה ע"א] רבא חזיי' לאביי דהוה דוי למזרח. ובדוכתא טובא איכא בהאי לישנא.
גיזרתא דאצטוותא. פי' אבנים חתוכות יוצאות מכותל הלשכה מסביב ועשויות כעין כסאות ואצטבאות, והן סטיו ע"ג סטיו, והיינו דאצטוותא דסלקי מסטיו זה לסטיו אחר שלמעלה הימנו, שהיו דומין למעלות הכבש זו למעלה מזו. וקס"ד השתא דלאחר שבנו האבנים במקדש היו מחתכין אותן, והיינו דקא פריך מי הוו מפלגי כלומ' מי היו האבנים חתוכות במקדש, והא כתיב אבן שלמה נבנו. אמר אביי. ודאי במקדש לא מסתתין אותן אלא מתקנם מחוץ למקדש, ומיתי' אבני זוטרת' ואבני רברבתא, ומניח הגדולות למטה וקטנות מעליהן, ואותן שמתחת היו עושין כמין כסא וקובעין אותו כך בחומת הלשכה ועליהן היו ישינים. אבל קשה לי לפי פי' זה, דהיינו דהוה משמע דסבירא ס"ד למימר לאחר שנבנה החומה היו חותכין בעובי החומה לעשות אצטבאות, וזה הוא תימ' האיך היה יכול להיות זה, דא"כ החומה היתה סתומה ותלויה מלמעלה כנגד הפגם שפגמו בה. לפיכ' נראה דהכי ס"ד, שהאבנים היו חותכין מתחילה מתוכן כעין פגם כזה, ואין אנו צריכין לומר שבחומה היו חותכין, אלא אפי' עשו מתחילה קודם בנין החומה ולא בתוך החומה, אסור לעשות כן, דהא כתיב אבן שלמה וגו'. ולא משום הנפת ברזל אסור, דהא אפי' ע"י שמיר היה אסור לעשות פגימה, אלא שלמה או מרובעת או עגולה. ומשני שלא היו עושין רובדין באבנים גדולות פגומות כדפירשית אלא באבנים זוטרתא ואבני רברבתא ולעולם באבנים שלמות בנו. התם דלא מטו למעבד עבודה. פי' שעדיין קטנים הם השומרים, שלא הביאו שתי שערות. קרי להו רובים. כמו [בראשית כ"א ח'] רביא. הכא. דקרי להו פרחי כהונה, מיירי שכבר הגיעו לעבודה. ובפ"ק דשחיטת חולין [כ"ד ע"ב] פליגי בה ר' ורבנן מאימתי כשר לעבודה.
<h2>דף כז.</h2>
חמשה על חמשה שערי הר הבית וכו'. מחומת ירושלים ועד חומת הר הבית הוה מחנה ישראל, ומחומת הר הבית עד חומת העזרה הוה מחנה לויה, ומחומת העזרה ולפנים הוה מחנה שכינה. מבפנים. הר הבית. מבחוץ. לחוץ חומת העזרה. ולקמן מפ' מ"ש הכא מבפנים ומ"ש הכא מבחוץ. לשכת הפרוכת. לשכה שבה היו אורגים פרוכות. ואמרי(נן) לה במתני'. פי' אמר רב יהודה דמהאי קרא ילפי' דהכי הוה. וא"ת זיל קרי בי רב הוא, שהרי פסוק מלא הוא בדברי הימים ומאי קמ"ל. י"ל דר' יהודה מסורא קבלה בידו היה דמהאי קרא נפקא לן דבכ"א מקומות היו הלוים שומרים, ובשביל כך הוצרכו לתרץ הפסוק לאחר משנתנו, מפני שבפסוק משמע בכ"ד מקומות ורב יהודה מסורא שנייה דבכ"א אתא לאשמועי'. לצפונה ליום. נראה דהאי ליום היינו דאיכא יום שלם, כדכתיב [בראשית א' ה'] ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. אלו שתי רוחות צפונה ונגבה היו [צריכין] לעשות שמירה בין ביום ובין בלילה, אבל בשאר מקומות לא היה צריך כ"כ שמירה, לפי' במזרח ובהנך מקומות אחריני לא היו צריכין לשמור אלא בלילה, אבל בצפון ונגבה היו צריכין לשמור בין ביום ובין בלילה. וטעם וסמך כתוב בפתרוני הר' שמואל החסיד ע"ה ז"ל מהאי קרא [ישעיה ס"ב ו'] על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה וגו'. א"נ מצינו למימר איפכא דבצפונה ונגבה היו שומרים ביום דוקא, דכתיב יום למעוטי לילה, אבל בשאר מקומות בין ביום ובין בלילה. ולאסופים. י"ל דבשביל כך נקרא אסופים, ע"ש שניתוסף על הבנין מן הצד, כעין התא ויציע, שהוא בנין נמוך אצל גבוה. לפרבר. נראה כמו שכתוב בפתרוני הר' שמואל החסיד ז"ל דפי' האי כלפי בר, היינו שהיה עומד בחוץ למקום רגלי בני אדם. השתא אית לן למימר דקס"ד השתא דשני חדרים היו וכל א' וא' שמו אסופי ע"ש שנתוספו בבנין. וה"פ דקרא, (לאוספי') [לאסופים] שניי', שני', כלו' לכל חדר וחדר ששמו אסופי' היו שני שומרי'. ומגיד לך הכתוב של אותו צד לנגבה כזה הענין היתה שמירתם, שבמקום א' היו ארבעה ביחד, (וכ"ב) [ובב'] מקומות היו (כ"ב) [ב'] חדרים (ששמו) [ששמן] אסופים, כן כמו כן ד' היו, שנים בכל א', שבין הכל היה מהם שמונה לנגבה. ובשביל כך לא אמר לנגבה ח' כמו למזרח, מפני שבמזרח היתה שמירתם בענין (אחר) [אחד] ששה וכן לצפון ד', אבל בנגבה היו חלוקים לשמירתם שד' היו במקום א' (ועדין) [ועוד] בשני מקומות ד', לפי מאי דקס"ד השתא. ופירושו דהאי קרא אחרינא דכתיב לפרבר למערב. השתא איכא למימר הכי פי' הוא, כלומר לנגבה היה צריך מחצה האחד, שלאותו הצד של נגבה לא היה לו מקום שיהיה לפרבר, דהיינו כלפי חוץ, שאין לשם דריסת רגלי בני אדם כ"כ. אבל למערב שהיה בו מקום שהיה עומד לפרבר, לא היה צריך כ"כ שומרים, אלא כך היה דינם לשמור מצד המערב, שבקצה הא' מן המערב היינו למסילה שם היו ד' שומרים, ובקצה האחר של המערב שהיה עומד חוץ ממקום דריסת רגלי בני אדם דהיינו לפרבר, לשם לא היו כי אם שנים, שבין הכל למערב לא היו כי אם ששה, ובזה הענין היו חלוקים בשמירתם. ולפרבר דרישיה דקרא כמו טעם דקרא דלעיל מיניה קא מפרש, וגם טעמא דידיה. כלומ' למה היה צריך לנגבה ח' שומרים, היינו שמקצה הא' ד' ומקצה האחר ד', מפני שלא היה בו מקום עומד לפרבר, אבל למערב שהיה לו מקום לפרבר לא היה צריך באותו (מ)קצה של פרבר כי אם שני שומרים, ובקצה האחר ד' שהם ששה בין הכל, והיינו דקא פריך כ"ד הוו. ומשני אביי דה"ק ולאסופים שנים שנים. כלומ' בשני אסופים לא היו כי אם ב' שומרים בלבד, דהיינו אחד לכל א' וא'. ולפי זה התירוץ יש לנו לפרש הפסוק כך, לפרבר למערב, כלומר למה היו חולקים אותם ב' לנגבה מקצה הא' לשני מקומות, דהיינו בשני אסופים, אבל למערב אותם שנים שמקצה האחד למערב היו ביחד במקום א'. מפני שבמערב היה לפרבר מקום, ובשביל כך לא היה צריך לחלקם בשני מקומות, אלא במקום לפרבר היו שניהם שומרים. אבל לנגבה שלא היה לפרבר, צריך לחלקם כדי שתהיה שמירה מעולה מחמת כל זה לנגבה מלמערב, מפני שלצד המערב בקצה האחד לא היה עומד כ"כ במקום דריסת רגלי בני אדם. ואכתי פריך דכ"ב הוו. ומשני דבמקום לפרבר לא היו שנים שומרים גמורים אלא הא' היה צריך להיות טוב והשני אפי' זקן או חולה, שהיה לא' צוותא בעלמא, דמחמת שהיה עומד חוץ למקום דריסת רגלי בני אדם היה עליו לטורח להיות שומר לבדו, אבל באסופים לא היה כל כך חושש להיות לבדו, במה שהיה עומד במקום שבני אדם מצויין להיות ולילך. ועוד י"ל שאותם שני אסופים לא היו רחוקים כולי האי זה מזה, הרי היה כל א' שבאסופים כמו צוותא לחבריה, אבל אותן ארבעה של מסלה היו רחוקים ביותר האי לפרבר, ועל כן היה צריך האי בפרבר צוותא. ומקום זה דהוה קאי לפרבר מוכיח בפרק איזהו מקומן [זבחים כ"ה ע"ב] שזה היה לול מאחורי הכפורת. וגם זה נוכל לומר דבמקום שהיתה מסילה מתחלה לשם היתה לשכה בנויה לצורך שימור ולשם היו ד' שומרים. ובפתרוני הר' שמואל החסיד ז"ל די"מ מסילה דכתיב בקרא היינו קיפונוס דתנן במתני' במסכת מדות [פ"א מ"ג] שמשמש כניסה וביאה. ולפי זה הפי' נוכל לומר מהו קיפונוס, למה נקרא שמו כך קיפונוס, נוטריקון שמקיף כלפי מקום הנס, דהיינו אחורי בית הכפרת, שהיתה מסלה מקפת כלפי לול שמאחורי בית הכפורת ששם היה מקום עיקר הנס, דהיינו שהשכינה שורה ע"ג הכפורת, וגם מקום ארון אינו מן המידה. מיהו האי קרא דלמזרח הלוים ששה וגו' אין אדם יכול להעמיד ולישבו כלל על סדר משנתינו דתנן חמשה על חמשה שערי הר הבית. וסדר שכתב הר' שמואל החסיד ז"ל בפתרוניו אינו נראה. שהרי מן המזרח מחשב ששה (עד) [עם] שער מזרח, (היה) [הר] הבית ושני פינותיו ושער מזרח העזרה ושני פנותיה. ולצפונה ד' היינו שער הטדי ושער הניצוץ ושער הקרבן ולשכת הקרבן. וקשיא לאלתר לפי' זה דאמאי לא קא חשיב בית המוקד כמו כן, שהרי לשם היו שומרים העיקר הכהנים ובמקום כהן צריך לוי כדתנן במס' מדות [פ"א מ"ט] דישן לו בן לוי מבחוץ. ומשום כך נראה דע"כ אית לן למימר דמתני' במסכת תמיד ומדות בבנין בית שני קא חשיב, והאי קרא דלמזרח ששה וכו' בבנין בית ראשון קמיירי, לפיכך היה להם סדר אחר לאותן כ"א מקומות, ואין ללמוד משם כי אם זה, שבכ"א מקומות היה צריך להיות שומרים, אבל לסדר שלהם לא, לפי כי הכל לפי הענין, בבית ראשון בכה"ג היה צריך לשמור ובבית שני בענין אחר.
תלתא דכהני ועשרים וחד דלוים. לפי מה שמשמע עכשיו דכהנים גופייהו קא חשיב בכללי יש לתמוה, דהכא קא חשיב שערים ובמתניתין קא חשיב חמשה על חמשה שערי הר הבית וד' על ד' פנותיו וה' על ה' שער[י] העזרה מתוכו ד' על ד' פנותיו מבחוץ, א"כ בית אבטינס שהיה א' משלשה מקומות שהכהנים שומרים שם לא היה משערי העזרה. וכך מוכח במתני' דמסכת מדות שלא היה משערי העזרה. ע"כ י"ל דאותו מקום בית אבטינס היה מד' פנות העזרה, או בקרן מזרחי' צפונית או בקרן דרומית מזרחית, והרי הוא בכלל ד' על ד' פנותיה מבחוץ. ויכול להיות שבית אבטינס היה עומד לפנים מחומת העזרה, וזה המקום שהיו הכהנים שומרים בו היה עשוי מבחוץ לחומות כנגד בית אבטינס שלפנ[ים מ]מנו, וע"ש שהיתה אותה עליה עשויה כנגד בית אבטינס קרי להו מקום בית אבטינס, אבל בית אבטינס עצמו לא הי' צריך שומרים, דהא תנן [מדות פ"א מ"א] שמבחוץ היו שומרים בעבור זה משום דאין ישיבה בעזרה. ואין צריך לפרש כמו שכתבתי למעלה [כ"ה ע"ב] שבבית אבטינס היו שומרים, ואע"ג דהיכא דלא אפשר מותר, אלא מבחוץ לבית אבטינס היו שומרים, והאי דקרי להו בית אבטינס משום דכנגד בית אבטינס הוה קאי. אבל בית המוקד ודאי משמע שהיו שומרים שם, התם ודאי איכא למימר דמהאי טעמא לא חיישינן לישיבה משום דא"א בענין אחר כדפרשית לעיל, וכל היכי דלא אפשר שפיר דמי. מיהא אעפ"י שפירשתי שבית אבטינס בא' פנות העזרה בקרן מזרחית צפונית או דרומית, איכא למימר דלאו דוקא ממש בקרן הוה קיימא. והכי מוכח בפ"ק דמסכ' יומא [י"ט ע"א] דהוה מספקא ליה לתלמודא היכא הוה קיימא לשכת פלהדרין ולשכת בית אבטינס, איזה מהם בצפון ואיזה מהם בדרום. לפיכך אנו צריכין לומ' דלאו דוקא ממש בקרן קיימא, אלא סמוך לקרן, ופנה קרי ליה תלמודא אף על גב דלאו ממש קרן גופי', אלא אפי' סמוך לקרן נמי בכלל פנות העזרה הוה. וא"נ אפי' א"ת דסמוך לקרן לא איקרי פינה, יש לומר כמו שכתבתי דלשכות השומרים היו מבחוץ ובית אבטינס מבפנים, ולפיכך י"ל שבפינה דהיינו על קרן גופיה היתה עומדת לשכת השומרים, ובית אבטינס מבפנים סמוך לקרן ולא בקרן גופיה ע"ש [ועל שם] שהיתה סמוכה לשכת בית אבטינס מבפנים ללשכת השומרים מבחוץ, קא יהיב תנא סימנא בגווה לאחד [מ]ג' מקומות הללו שהכהנים שומרים שם כגון זה אחד מהם בית אבטינס. ולשכת פלהדרין הואיל ואתא לידן נפרש בה מילתא כי היכי דלא תקשי לן ההיא מסקנא דמסכת יומא [י"ט ע"א]. דהתם משמע דא"א לה בע"א אלא או בצפון או בדרום, ובההוא פ"ק דמס' יומא [י"א ע"א] גופיה מסיק בברייתא דכל השערים שהיו שם לא היה להם מזוזה חוץ משער נקנור שלפנים ממנו לשכת פלהדרין, דהיינו משמע השתא דבמזרח הוה קיימא לשכת פלהדרין. ולא היא, אע"ג דקא מסיק כי האי לישנא שלפנים ממנו לשכת פלהדרין, לאו דוקא ממש במזרח, אלא או בצפון או בדרום. אלא שזה שער הנקנור היה סמוך יותר משאר שערים, וכשהיה רוצה כהן ליכנס ללשכת פלהדרין לא היה נכנס ויוצא כי אם [ב]זה השער היה נכנס ויוצא, ולקודש היתה פתוחה, וכשהיה משכים לעמוד להסך רגליו היה יוצא חוץ לחומת העזרה ומסך רגליו וטביל ואזיל בשער המים שהיתה בחול ונכנס לעזרה ללמוד חפינה. וא"ת כיון שהיתה פתוחה לקדש הרי היא היתה קודש וא"כ אין ישיבה בעזרה וכ"ש שינה שאין ישנים, האיך היה כה"ג יכול אפי' לשבת בה לא מבעיא לישן. הא כבר אמרינן היכא דלא אפשר שפיר דמי. אלא כך משמע שכה"ג היה צריך להיות פורש למקום הקודש דומיא דמלואים דכתיב [ויקרא ח' ל"ה] שבעת ימים תשבו יומם וגו', ומשום דלא אפשר נמי הוה כשעת המלואים דכתיב נמי שם תשבו אע"פ שבעזרה היה כדכתיב ופתח אהל מועד. וכן במשכן נמי היו שומרים בעזרה כדאיתא בספרי [במדבר י"ח ב'] ואתה ובניך לפני אהל מועד וגו' הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ, כמו שכתב ר' שמואל החסיד ז"ל בפתרונו, אלא שהוא כתב כל דבר שהוא צורך שמירה או עבודה שרי, אבל שאינו צורך שמירה וחינוך עבודה כגון קריאת פרשת המלך וקריאת פרשה ביום הכיפורים לא מצי למיתב. דהתם במסכת סוטה פ' אלו נאמרים [מ"א ע"ב] פריך אגריפס המלך היכי הוה יתיב והא אמר מר אין ישיבה בעזרה וכו', ובמס' יומא פ' בא לו [ס"ט ע"א] פריך נמי מדאמרי' אין ישיבה בעזרה. וקשה לי על זה הפירוש מפרק שני דמסכת יומא [כ"ה ע"א], דקתני התם גבי פייס דזקן יושב במערבה, דהיכי הוה יתיב, הא אין ישיבה בעזרה. ואע"ג דהתם נמי לצורך העבודה הי' הפייס. לפיכך תסתיים כדפרשתי דבהא תליא, דכל היכא דלא אפשר בענין אחר לעשות דבר הצריך בעזרה אלא א"כ בישיבה, מותר לעשות לכל אדם, כגון פרישת מלואים וכה"ג בכל שנה ושמירת הכהנים בבית המוקד ובבית אבטינס וכן כל כיוצא בזה שצריך לעשותו במקום קדוש וא"א לעשותו בעמידה, אבל כל מה שיוכל לעשות בעמידה, כגון קריאת המלך ופרשת כה"ג ביום הכיפורים, התם ודאי לא הותר אלא למלכי בית דוד בלבד. מיהו בירושלמי משמע שכה"ג נמי יש לו ישיבה בעזרה כמו למלכי בית דוד, ומביא ראיה מעלי דכתיב [שמואל א' א' ט'] ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה' וגו'. ובירושלמי דמסכ' יומא בפ' אמר להם הממונה [פ"ג ה"ב, י"ד ע"א] ובפ' אלו נאמרים במס' סוטה [פ"ז ה"ז, ל"ג ע"ב] בירושלמי פליגי, דאיכא למ"ד דאפי' למלכי בית דוד לא היתה להם ישיבה בעזרה. וקא פריך התם והא כתיב [שמואל ב' ז' י"ח] וישב דוד לפני ה' ומשני שישב עצמו בתפילה. וההיא דמסכת סוטה [מ' ע"ב] קא משני דתפתר שסמך עצמו לכותל. ולפי מאי דקא פריך מוישב דוד לפני ה' דמשמע לפני ה' היינו לא מיקרי אלא בעזרה, יש לתמוה אליבא דמ"ד בירושלמי דאף למלכי בית דוד אין ישיבה בעזרה ממעשה דמקדש דיחזקאל דכתיב [יחזקאל מ"ד ג'] נשיא הוא ישב בו לאכול לחם לפני ה', ולשם אין לתרץ לענין ישוב בתפלה. בשלמא למ"ד מלכי בית דוד יש להם ישיבה ניחא קצת, דאיכא למימר דנשיא הוא כמו מלך. אלא למאן דפליג ובעי למימר דאפי' למלכי בית דוד לא היה ישיבה היכי נפרש האי קרא. ובדוחק י"ל דה"פ דהאי קרא, נשיא ישב בו לאכול לחם לפני ה', כלומ' הוא בלבד ישב בו לאכול לחם שהיה לפני ה' בעזרה, דהיינו שלמים כדכתיב [יחזקאל מ"ו ב'] ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו וקרבן איקרי לחם כדכתי' [ויקרא ג' ט"ז] לחם אשה ריח ניחוח לה' וכו'. ונראה כי זה שער המקדש החיצון לא היה קדוש קדושת העזרה, שלא היה יכול לישב בו כמו בעזרה, אלא יותר היה צריך אדם לנהוג בו קדושה משאר מקום שהוא חוץ לעזרה, כדמפרש קרא גופיה [יחזקאל מ"ד ב'] טעמא אמאי, מפני שה' אלהי ישראל בא בו, ולא התיר לישב כי אם לנשיא היינו מלך, ודוקא לאכול בו לחם שהיה לפני ה' תמיד, דהיינו קרבן שהוא סעודת מצוה, אבל סעודת הרשות וישיבה שאינה של מצוה לא הותרה באותו מקום אפי' למלך. ותדע לך שזה השער לא היה שער של העזרה, שהרי שער החצר הפנימי שהוא עזרה ממש לשם כתיב ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו, אבל בשער המקדש החיצון לשם לא היו עושין עולות ושלמים כי לא היתה זו עזרה.
ובתוס' צרפת מקשים בשם הר' אלחנן בן הר' יצחק ז"ל אהא דקתני במסכת סוטה בפ' ואלו נאמרין [מ"א ע"א] בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ ויושב עליה שנאמר מקץ וכו' עד אגריפס המלך עמד וקבל וקרא מעומד, ופריך בגמרא עומד מכלל דיושב והא אמר מר אין ישיבה בעזרה וכו', ומוקי לה בעזרת נשים. דמאי קושיא, דה"ל למימר דכשהיה יושב על הבימה היתה עשויה כמו גג גבוה הרבה, ואמר רב בפ' כיצד צולין [פסחים פ"ה ע"ב] דגגין ועליות לא נתקדשו, והרי היה יכול בטוב לישב שם. ותירץ בשם הר' יצחק אביו ז"ל דכיון שלא היה דבר זה קבוע בעזרה, שהרי לפי שעה היו מניחין אותה בימה, דלאחר יו"ט היו שומטין אותה מיד, מפני שלא היה עשוי אלא למושב בעלמא, לפיכך לא היתה חלוקה משאר קדושת העזרה. שהרי על כרחך י"ל דלא חשיב ההוא בנין דבר של קבע, שאם היה חשוב בנין של קבע הוה אסור, כדאמרינן לקמן [כ"ח ע"ב] שאין בונין אכסדרא של עץ בעזרה. ולי נראה דבלאו הכי לא קשיא, שאפילו אם תאמר שהוא בנין קבוע אעפ"כ גג הבימה הוא קדוש כשאר קדושת העזרה, שהרי אפי' למ"ד דעליות וגגין לא נתקדשו, היינו אותם שהיו באותה שעה כשנתקדשה העזרה, אבל מכאן ואילך כל מה שיעשה באויר העזרה שום דבר הכל קדוש, דלאו כל כמיניה ע"י בנינו להפקיע קדושת אויר העזרה שנתקדש, דבשלמא הלשכות שהיו בנוים בשעה שנתקדשה העזרה י"ל שהאויר של מעלה שעל גביהן לא נתקדש, מפני שהפסיקה התקרה של לשכה בין אויר של מעלה לאויר של מטה ובשביל כך לא קדשו אלא למטה, דמה שלמעלה לא קדשו, אבל באותו מקום שהיה חל(ו)ק בעזרה באותה שעה, אותו אויר נתקדש אפילו עד רום רקיעא. שאם לא נפרש כן קשיא לרב דאמר גגין לא נתקדשו מגג בית הפרוה דקיימא לן [יומא ל"א ע"א] דהוה קדוש, דכולן היה טובל בקדש בבית הפרוה. והא ליכא למימר שהיה גגה שוה עם הקרקע של העזרה, שהרי בעזרה היתה עומדת ושם היו מולחים עורות קדשים. אלא על כרחנו י"ל שאפילו בגגין היה חילוק, דיש מהן שנתקדשו ויש מהן שלא נתקדשו, והכל לפי הצורך והשעה שהיו צריכין אז עשו, ולאו דוקא דקאמר רב דכל גגין לא נתקדשו, אלא חוץ מגג בית הפרוה לא נתקדשו כולם אז בשעת קדוש העזרה, אבל מכאן ואילך לא אתי שום בנין ומבטל קדושת העזרה. וכן מוכח כמו כן דגגו היה קודש ולא מותבינן מיניה לרב. (ורב) כמו כן נראה לומר דבימה לא צריך לאסרה משום לא תטע אפי' אם היתה ממש קבועה לשם, דאיכא למימר דכל דבר שיש בו אהל דומיא דאשרה שיושבין בצלה זהו אסור לעשות כן, אבל כעין אצטבאות ובימה אינו נראה שיהיה אסור. שהרי בן קטין עשה מוכני לכיור של עץ, וגם מנורה איכא מאן דמכשיר במסכת סוכה בפ' החליל [נ' ע"ב]. ואע"ג שממנורה אין כ"כ ראיה, משום שדבר המיטלטל הוא ואין דומיא דאשרה, מכל מקום מוכני היה קבוע, אלא מידי דמאהיל בעינן דומיא דאשרה. ומה שהאריכו בתוס' צרפת בשם ר' יעקב ז"ל בפי' בשימור של כ"א מקומות, ור"ל שבלא כ"א מקומות היו עדיין ג' מקומות של כהנים. שינויי לעיולי פילא בקופא דמחטא נינהו, ולא ימצא בהן אדם יד ורגל ע"כ אין להאריך בהם.
בהאי תרי מנייהו לא צריכה שימור, במדות פרשתי דלא תיקשי דאביי ולשם תעין. אין פוחתין מי"ג גזברים ומז' אמרכלין. כך היא שנויה זאת הברייתא בספרים. אבל ספרי המשניות הם חלוקים, יש מהם דה"ג בהו אין פוחתין מג' גזברים ומז' אמרכלין. ובתוספתא דשקלים [פ"ב הט"ו] תניא שלשה גזברים מה היו עושין, היו פודין את הערכין ואת החרמים ואת ההקדשות ואת מעשר שני, וכל מלאכת הקודש היתה נעשית בהם. אמרכל מה היה עושה, ז' מפתחות של העזרה היו בידם רצה א' מהם לפתוח אינו יכול עד שיתכנסו כולם, אמרכלין פותחין וגזברין נכנסין ויוצאין. אמר ר' יהודה למה נקרא שמו אמרכל מפני שמר על הכל. ולפירוש הירושלמי בגמ' דמס' שקלים [פ"ג ה"ב] משמע כהנהו ספרים דגרסי ג' גזברין וז' אמרכלין. דגרסי' בשקלים אההיא מתניתין גופה דקתני אין פוחתין מג' גזברין מסיק הכי, תנא ומן שני קתליקין כלומ' גם מאלו אין פוחתין, ויליף מהאי קרא גופי' דכתיב בדברי הימים [ב' ל"א י"ג] ויחיאל עזזיהו ונחת ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו פקידים, מיד כונניהו ושמעי אחיו במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד וגו'. וקא דריש ליה להאי קרא הכי, דיחיאל ועזזיהו ונחת גזברים. ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו פקידים היינו אמרכלים. מיד כונניהו ושמעי אחיו היינו שני קתליקין, במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים היינו מלך וכה"ג. הרי משמע שכך צריך להיות ג' גזברים וז' אמרכלין. ואחרי שהוכחנו דהכי גרסי' במשנת שקלים דאין פוחתין מג' גזברין וז' אמרכלין, מעתה צריכין אנו לעיין במה שהקשו רבותינו שבצרפת, דהכא משמע דאין פוחתין מי"ג גזברים וז' אמרכלין. ועוד הקשו כמו כן אההיא מתני' גופה דקתני אין פוחתין מג' גזברין וז' אמרכלין, דהאיך תנן שהאמרכלין יהיו מרובים על הגזברים, והאמרכלין היו יותר שליטין מהגזברים, כדקתני בתוספתא דמש"ה נקרא אמרכל משום שמר על הכל, ואין זה נוהג שבעולם. ועוד דמלשון הירושלמי נמי עדיין מוכח ממקום אחר שאמרכלין יותר גדולים מן הגזברים, דהתם מפ' שכך היו עושים, כשהיה הגזבר חותם נותן לאמרכל ואמרכל חותם נותן לקתילוק וקתילוק חותם נותן לכ"ג וכ"ג חותם ונותן למלך, והמלך רואה חותמו ומכיר ומתיר, גזבר רואה חותמו ומכיר ומתיר וכו', הרי מכל זה משמע שהגזבר פחות מאמרכל. ונראה לפרש שאותם ג' גזברים דקתני במשנת שקלים ובתוספתא היינו אותן גזברין שהיו רק מיוחדים לכך להעריך חרמין וערכין וקדשי בדק הבית ולפדותן כדי שלא יהיה נפסד ההקדש, דשלשה חשיבי בכל דוכתא בין לענין דין בין לענין כל דבר וצריכין להיות כמו ב"ד לעשות שומא שידעו בפדיית ערכין וחרמים והקדשות ומעשר שני וכל מלאכת הקודש. מיהו כל הגזברים היו י"ג אלא שאותן ג' ממונים היו ממונים גם על אותם עניינים שאמרנו ועשרה מהם לא היו ממונים על הנערכין ומה שכתוב לשם בתוס' כמו שכתבתי למעלה, אלא על שאר ענינים של לשכה היו ממונים. ובשביל כך לשם בשקלים לא קא חשיב אלא הנהו ג' גזברים שהיו ממונים גם על ערכין וחרמין והקדשות וכאן בברייתא חושב כל הגזברים שהיו במקדש, ובעי למימר שמכל הגזברים לא היו כי אם י"ג ומן האמרכלין היו ז' ותחתיהן היו גזברים, ובזה הענין נראה שהיו הגזברים חלוקים על ערך האמרכלים, כגון י"ב גזברים היו תחת שש אמרכלין, דהיינו שני גזברים לאמרכל אחד. וגזבר אחד שנשאר תחת אמרכל ז' יכול להיות שהיה אותו הגזבר ממונה על כ"כ דברים שהיה אותו אמרכל די לו להיות עסוק בזה הגזבר לבדו, והאחרים היה כל אחד יכול לשמור ולהתעסק במלאכת שני גזברין. דבתוספתא לא איירי בי"ג גזברין אלא בג', לאו משום דתוספתא הוות פליגא על הך ברייתא למימר שלא היו י"ג גזברין אלא ג' בין כולם כדקתני בברייתא, אלא דהתם לא איירי אלא בג' מהם שהיו גם על ערכין וחרמים ממונים, אבל בין כולן היו י"ג, ובשביל כך ז' אמרכלין היו ממונים על הגזברים, ושערו חכמים שז' אמרכלין היה די לי"ג גזברין.
ועוד מקשי' דאמאי לא נקיט מתני' דמס' מדות [פ"ב מ"ו] דקתני בהדיא אבא יוסי בן חנן התם י"ג השתחוואות היו שם כנגד י"ג שערים. ובמס' שקלים [פ"ו מ"ב] קא דייק בגמ' דאבא יוסי בן חנן ההיא מתני' דשקלים דקתני י"ג השתחוואות היו, דאי כרבנן הא אמרי' דז' שערים היו. ומשני התם אליבא דרבנן דלאו כנגד י"ג שערים היו י"ג השתחוואות, אלא כנגד י"ג פרצות. הרי מ"מ היה לו להביא ראיה ממתניתין דאבא יוסי בן חנן דס"ל די"ג שערים היו, והרי איכא תנא דאית ליה י"ג והכי נמי איכא תנא דאית ליה חמשה. ונראה דע"כ דה"פ דהך מסקנא דקא מסיק תלמודא וה"ק, איכא תנא דקאמ' ח' ואיכא תנא דאמר ה', כלומר מזו הברייתא מוכיח דאיכא פלוגתא דתנאי בשערי העזרה כמה היו, כיון דר' נתן קאמר די"ג היו מן הגזברין כנגד י"ג שערים, מכלל דת"ק פליג עליה ולא ס"ל שכל כך שערים היו לשם. ונהי נמי דלא מסתיימ' מילתא דת"ק היכי ס"ל אי ה' אי ז', מ"מ כיון דקא חזינן מתני' דמס' מדות [פ"א מ"ג] דתנן דה' שערים היו בעזרה ולא ידעי' אמאן קא רמיא, מש"ה מוקמי' לההיא מתניתין אליבא דת"ק דר' נתן, כיון דלא אשכח' תנא אחרינא דס"ל שהיו ה' שערים בעזרה, יותר טוב שנאמר דהאי ת"ק דר' נתן הוא דס"ל כת"ק דמתניתין דמס' מדות דתנן בריש מסכת מדות דה' שערים היו במקדש. וא"ת דהתם נמי תנן די"ג השתחואות היו במקדש, וקאמר אבא יוסי בן חנן כנגד י"ג שערים שבעזרה היו, ומדקאמר אבא יוסי בן חנן הכי ש"מ דת"ק דאבא יוסי בן חנן הוא דס"ל הכי דה' שערים היו בעזרה, כדמוכח בירושלמי די"ג השתחוואות היו שם אפי' לרבנן וכנגד י"ג פרצות היו, וה"נ נוקי לה למתניתין דמס' מדות. הא לאו מילתא היא, משום דההיא מתניתין דמס' מדות דקתני י"ג [שערים] היו שם כמו סתמא היא, וא"כ האיך יתכן לומ' דבריש מס' מדות [פ"א מ"ד] דסתם לן תנא דז' שערים היו ובתר הכי היה חוזר וסותם כמ"ד ה' שערים היו [הדבר תמוה דהא לפי אוקימתא דרבא כאן נמי קשה סתמא אסתמא דבמשנה קמא אמר דה' היו ובמשנה ד' אמרו ז' וצ"ע. חשק שלמה]. ולשם בירושלמי מפרש כמו כן דאליבא דרבנן דאית להו דז' שערים היו לא היו אותן השתחואות באותן י"ג שערים שבעזרה דקא חשיב התם במס' שקלים, דא"כ הדר הוו להו לשערי העזרה טפי מז' שערים אליבא דרבנן, ואנן ז' בעינן אבל טפי לא. אלא בפרצות עצמן היו משתחווים. ועל זה יש לתמוה דמשמע דלכ"ע לא היו יותר מי"ג גזברין, ובמס' שקלים [פ"ה מ"ו] קא חשיב ט"ו ממונים שהיו במקדש, ולפי הנראה היה משמע דהיינו ממונים היינו גזברים. וגם ע"ז יש לתמוה, דבתוספתא [שקלים פ"ב הי"ד] לא קא חשיב אלא ח' ממונים. וגם אותם ממונים שמזכיר את שמם במסכת שקלים משנה את שמם בתוספתא. ושמא י"ל תנא ושייר לכל הנך בתוספתא ולא נקט התם במס' שקלים אלא העיקר אבל הנהו דתוספתא לא הוה חשיבי כולי האי. ומה שפירשו בתוס' צרפת בשם רבינו יעקב ז"ל וחילק בפשפשים, אין נראה, כי אין יד ורגל להנהו דחוקים ואין נראה שיוכלו לקום.
נהי דניתנו ליהנות בהם תיפוק ליה משום איסורא דכלאים במנחות בפ' התכלת [מ' ע"ב תוד"ה תכלת] פירשו בשם ר' יעקב ז"ל דכלאים בציצית אפי' בעת שאין מצות ציצית כגון בלילה אין בו משום כלאים, ויכול ללבוש ולהתכסות באותו טלית כל שעה. דס"ל כיון דהתירתן תורה אין בו משום כלאים ויכול ללבוש והיתרתו לגמרי. וראייתם מההיא דפ' התכלת דאמר שמואל תכלת אין בה משום כלאים כלל ואפילו בטלית פטורה, ומשמע לכאורה דתרתי מילי נינהו, כגון תכלת אין בהם משום כלאים כלל אפילו בטלית פטורה. והרבה האריך בדבר, ועמל הוא לכתבו, מפני שנראה הדברים ששמע השומע וטעה, וחלילה שהלב המחודד כמוהו היה מחשב בדבר שאפי' לתינוקות אין ראוי לטעות בו, כי כמה שנויי דחיקא דלית בהו ממשא כלל יש לו בענין זה כמו שכתבנו שם. ועוד בפ' ד' אחין [יבמות ל"ג ע"א] דוקא פליגי בזר ששימש בשבת, אבל בכהן שחילל את השבת במקדש שלא לצורך העבודה לדברי הכל חייב, ולא אמרינן כיון שניתנה רשות לכהנים לחלל את השבת במקדש שיהיה רשות לחלל להם אפי' שלא לצורך העבודה. ומש"ה נקט דוקא זר ששימש, דהיינו לצורך העבודה. וכן מצינו [ביצה י"ט ע"א] שאפי' בנדרים ונדבות אין להקריבם ביום טוב ולא אמרינן מיגו דאשתרי יו"ט לגבי תמידין ומוספין אשתרי נמי לגבי נדרים ונדבות. ומשום הכי השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה. וכן מצינו [יבמות כ' ע"א] דחייבי לאוין מדאורייתא ראוי ליבום, משום דאתי עשה ודחי את לא תעשה, אלא דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, ולא אמרינן כיון דאשתרי ביאה ראשונה אשתרי ביאה שניה. דלא שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי אלא ביפת תואר וכיוצא בזה שאינו מחמת דחיית עשה את לא תעשה, שהרי יפת תואר אינו עושה שום מצוה בביאתו כי אם שנתנה לו תורה רשות כדי שלא יבוא עליה באיסור, אבל במקום שהוא מחמת דחיית עשה את לא תעשה לשם אינו מותר אלא בעידנא דקא מקיים עשה. וה"נ בכלאים בציצית אינו מותר אלא בעידנא דמקיים עשה, כגון ביום ולא בלילה. ואין לשנות ולפרש הרים וגבעות בההיא דערכין [ג' ע"ב] דמסיק דאשתרי בשעת עבודה, לפי פי' ר' יעקב ז"ל כמו שכתוב שם בתוס' של צרפת. וההיא דמנחות דקאמר שמואל תכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה, לאו תרתי מילי נינהו, אלא כולה חדא מילתא היא, ורבותא אשמועי' אפי' טלית פטורה אין בו משום כלאים. ומטלית שאולה נמי אין להביא ראיה, דאיכא למימר אה"נ דיש בה כלאים, כיון שהיתה פטורה מן הציצית כל ל' יום. ועוד דפטורא דטלית שאולה אינו דומה לפטורא דלילה, משום דבלילה אינו חובה אצל שום אדם ופטורא דטלית שאולה ישנה בחובה אצל בעל הטלית.
<h2>דף כז:</h2>
אבנטו של כה"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט פי' דשל כה"ג היה דכלאים בשאר ימות השנה ושל כהן הדיוט היה דבוץ. ויש גורסין אבנטו של כה"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט, ולפי אותה גרסא י"ל דאבנטו של כ"ג [ביהכ"פ] זהו אבנטו של כהן הדיוט בשאר ימות השנה, וכולה חדא מילתא היא. ואיכא למימר דהיינו טעמא (כמ"ד) [דמ"ד] דאבנטו של כה"ג היה דכלאים אבל של כהן הדיוט דבוץ, משום דבפר' ואתה תצוה [שמות כ"ח ב'-מ'] כתיב בגדי אהרן בחד קרא ובגדי בניו בקרא אחרינא, ופירש [פסוק ל"ט] בגדי אהרן שצריך מעשה רוקם אבל בההיא קרא דבגדי בניו לא כתיב מעשה רוקם אלא ועשית להם אבנטים סתם. ובפ' אלה פקודי [שמות ל"ט כ"ט] בעשיית האבנט של כלאים לשם כתיב רוקם, מכלל דהוא האמור באתה תצוה בבגדי אהרן, אבל אבנט של בניו משמע שהוא חלוק משל אהרן דהא לא כתיב ביה רוקם. וא"ת דבפ' פקודי [שם ל"ט כ"ז] כתיב בהדיא ויעשו את הכתונת שש לאהרן ולבניו, הא דכתונת בניו לא היה שש. דהא באתה תצוה [שם כ"ח ל"ט-מ'] כתיב בבגדי אהרן גבי מצנפת שש ובבגדי בניו לא כתיב שש ואעפ"כ הם כזה שוים. י"ל כיון דכתי' באלה פקודי ואת המצנפת ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש וכו' ואשכחן דבמכנסי' לא חילק באתה תצוה [שם ל"ט כ"ח] בין בגדי אהרן לבגדי בניו, א"כ כמו שבמכנסים דין א' להם כך במצנפת ובמגבעות, שהרי כולן כללם בפסוק א'. אבל אבנט כיון דכתי' בקרא אחרינא משמע דין (אחד) [אחר] יש לו. ולמאן דס"ל אבנטו של כ"ג זהו אבנטו של כ"ה איכא למימר דס"ל דכולהו כתיבי בחד ענינא בפרשת פקודי משמע דין א' להם.
שמא תכרך נימא א' על בשרו. קשה לי דמה בכך אם תכרך, הא דבר שאין מתכוין הוא. ואח"כ ראיתי שריב"א הלוי ז"ל נמי היקשה בזה. וי"א דלא קיי"ל כר"ש. ומביאין ראיה מפ"ב בירוש' דמס' כלאים דפסק כמ"ד דבר שאין מתכוין אסור בכלאים. ומביאין ראיה כמו כן מהשאלתות שכתוב בפ' אמור אל הכהנים [שאלתא ק"ה] דלא קי"ל כר"ש בשאר איסורים. ומביאין ראיה מהא דגרסי' בשלהי ח' שרצים [שבת ק"י ע"ב] הרוצה שיסרס תרנגולתו יטול כרבלתו ומסתרס מאליו ומסקינן דרמות רוחא הוא דנקט ליה, הא לא הכי אע"ג דלא קא מכוין הוה אסור. ועוד יש ראיה מפרק במה בהמה [שם נ"ד ע"א] מההיא דלא יקשור גמלים זה בזה ומסיק בגמ' דלא יכרוך ויקשור משום איסור כלאים, ושם פי' כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. וקשה לי על זה הפסק מההיא דתניא בבכורות פ' הלוקח בהמה [כ"ד ע"ב] דתנן התם ר' יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער וכו', ואמר רב הלכה כר' יוסי בן משולם. [ומבעיא ליה התם כנגדו ביו"ט מהו, טעמיה דר"י] משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור דה"ל עוקר דבר מגידולו. או דילמא טעמא דר' יוסי משום דה"ל דבר שאין מתכוין וביו"ט דבר שאין מתכוין מותר. ואם איתא דבשאר איסורין הוה קי"ל כר' יהודה, קשה הילכתא אהילכתא. וכולי מסקנא מוכחא התם דאין חילוק בין שבת ליו"ט לשאר איסורין. ובפרק המוציא יין [שבת פ"א ע"ב] מקשים דר' יוחנן אדרבי יוחנן, דמי אמ' ר' יוחנן אסור לקנח בחרס בשבת אלמא דבר שאין מתכוין אסור, וקאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר וכו'. והיינו נמי שאר איסורים הוה. ולפיכך נראה לי דההיא דאיתא בירושלמי דקא פסיק הילכתא דדבר שאין מתכוין אסור, היינו מילתא דרב(א), דהא בתלמודא דידן משמע נמי דפליגי בהא מילתא, דרב אמר הלכה כר' יהודה ושמואל אמ' הלכה כר"ש. וההיא דשמונה שרצים נראה דה"פ, ה"מ היכא דמתכוין והכא ממילא הוא, כלומר ה"מ דקא מכוין ממש לסרס בביצים דקא עביד מעשה. ובדין הוא דה"ל למימר ה"מ דקא עביד מעשה, אלא מילתא דפסיקא היא, דבמקום כוונה א"א אלא ע"י מעשה שעושה מעשה בגופו ע"י סירוס דביצים וגיד, אבל שלא בכוונה זה אי אפשר אלא ע"י דבר שאינו עושה מעשה בגופו כי אם ממילא, כגון ע"י כוס עיקרין. ומייתי ראיה מר' יוחנן דאמר הרוצה שיסרס תרנגולתו וכו' אלמא היכא דלא עביד מעשה במקום סירוס לאו כלום הוא. ולבסוף חוזר בו מזה, מדרב אשי דאמר דרמות רוחא הוא דנקיט ליה. ותדע לך שכך הוא, שהרי היכי תיסוק אדעתין למימר משום דדבר שאין מתכוין הוא דהוה שרי, הלא פסיק רישיה הוא. ועוד למה הוצרך להביא ראיה מר' יוחנן דאמר הרוצה שיסרס תרנגולתו וכו', וכי עד עתה לא שמעינן דדבר שאין מתכוין מותר. ואפילו את"ל מ"ה מייתי לה לדר' יוחנן משום דבעי למימר דר' יוחנן לטעמיה דאמר דבר שאין מתכוין מותר, מ"מ אכתי תיקשי דה"ל לאתויי ראיה טפי מהא דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן נזיר חופף וכו'. וא"ת משום הכי מייתי לה לדר' יוחנן משום דניחא ליה טפי לאתויי מסירוס אעיקור דדמו אהדדי, כל זה שינויי דחיקי. ועוד אכתי קשה כדאקשי' דפסיק רישיה הוא כמו שכתבנו. [ו]אההיא דפרק במה בהמה דקאמר ובלבד שלא יכרוך ויקשור. י"ל דדרך מוליך בהמה שמתכוין לחמום כשיש לו קור בידו (המוליך הבהמה). ויותר היה להם להביא ראיה מפ' המביא דמס' י"ט [ביצה ל"ב ע"ב] ממדורתא ממטה למעלה אסור. דאמאי אסור, הלא דבר שאין מתכוין הוא. אבל לשם י"ל דשאני התם משום דכעין עובדין דחול הוא דגזרו רבנן. ודבר שאין מתכוין בין בשבת בין בשאר איסורין שרי כר"ש דקי"ל בכל דוכתא כותיה בדבר שאין מתכוין כמו שהוכחנו. והא ליכא למימר דחיישינן כשתכרך נימא על בשרו שמא יתכוין לחימום, דא"כ כ"ש גבי מוכרי כסות דניחוש להכי. ועוד מה יכול אדם לכוין לחימום מועט כזה שהיא נימא בלבד. ונראה דע"כ דה"פ, שמא תכרך כלומר שאפי' אם תכרך נימא א' בלבד על בשרו, ואז יהיה נאסר אפילו התחתון שתחתון הוא מוצע, משום דאז חשבינן ליה כאדם שהוא שוכב עטוף בטלית, דכיון שהוא עטוף אין לו כבר לאותו חצי טלית שתחתיו מוצע דין מוצע, אלא בין מה שהוא תחתיו ובין מה שהוא עליו הכל הוא חשוב כמו לבוש בתוכו ואין לו דין מצע, והרי אינו דבר שאינו מתכוין, שהרי לאותו התחתון מיהא מתכוין הוא, והרי הוא חשוב כאילו הוא עליו כיון שהוא לבוש בו, ואע"פ שלא נכרכה עליו כי אם נימא. וזה הלשון נראה עיקר.
קשין הן. דכיון דכתיב משזר שהוא שזור וחוטן כפול ששה, קשה הוא ואין בו חימום ומותר. נמטא דגמדי. פי' בערוך (ערך גמד א') לבד כווץ וקטוני, והוא קשה. י"מ דמחמת שהן קשין ואין בהם חימום אין בהם כלאים. והא ליתא, דבשמעתא קמייתא דערכין [ג' ע"ב] אמרי' דכהנים לא אישתרי להו כלאים אלא בשעת עבודה ובלא עבודה לא אישתרי להו אלמא דיש בהם משום כלאים. לפי' מורי הר' אפרים ז"ל היה מפרש דקשין הם ואין לחוש לשמא תכרך נימא על בשרו, שנימא לא שכיחא בדבר הקשה כי אם בדבר הרך, ובגדי כהונה ונמטא דנרש ליכא למיחש לנימא ומותרין בהצעה, אבל בהעלאה אע"ג דקשין הן אסור. ונראה בעיני דמה שאנו אומרים דדרך הצעה שרי בדבר שהוא קשה מ"מ כיון דמפסיק מידי ביני ביני, דכיון דליכא למיחש לשמא תכרך נימא וגם אין בשרו נוגע בהם שיהיה בשרו מתחמם ממנו, אבל היכא דבשרו היה נוגע ומתחמם ממנו אפי' דרך הצעה אסור. ודוקא דרך הצעה בדבר שאין בו חימום אבל דרך העלאה אפי' בדבר שאין בו חימום אסור, רק שהוא מלבוש דקרינן ביה לא יעלה עליך. וכדמוכח בשמעתא קמייתא דיבמות [ד' ע"ב], דאי לא כתיב לא ילבש אלא לא יעלה ה"א דכל העלאה הוא דקאמר רחמנא אפי' מוכרי כסות. מש"ה נראה לומ' דכל דבר שאדם צריך לאותו בגד והוא לבוש בו אע"פ שאין בו שום חימום אסור, כמו שכתבנו למעלה גבי [שמא] תכרך נימא על בשרו. וכיון שהוא דבר חשוב כמו לבוש אעפ"י שאינו לבוש בו רק שבשרו נוגע בו ומתחמם. אבל דבר שאין בו חימום מותר כיון שאין בשרו נוגע בו ואין בו שום חימום. וכן שנינו בפ' בתרא דכלאים [פ"ט מ"ב] הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים, ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן. ומוקי לה בגמ' בירוש' [שם ה"א] דוקא בריקן ובנתון ע"ג אצטבא, אבל במלא ובנתון ע"ג אצטבא וריקן ונתון על המטה אסור. והפי' נראה שכך הוא, דהיינו טעמא דכשהוא ריקן ונתון ע"ג אצטבא דמותר, משום שכך מנהג העולם שאינם פורסים בגדים על האצטבא אלא משום נוי וכבוד בעלמא, והוה לי' כמו מוכרי כסות שאין מתכוין כלל לצורך גופו כי אם ליפות את האצטבא ולכבוד הבית, ובשביל כך יכול לישב עליו, דאפי' אם נתכרך נימא על בשרו אין לחוש שהרי אין כאן כלל באותו התחתון שהוא תחתיו צורך גופו כי אם לנוי בעלמ' כמו מוכרי כסות. ואורחא דמילתא נקט שכשהוא ריקן אז כל אדם היושב עליו אינו מתכוין להתחמם בו, ואינו פרוס ע"ג אצטבא כי אם לכבוד דעלמא ולא להנאת גוף האדם היושב עליו. אבל כשהוא מלא אז משים אותם בעבור הנאת הגוף, ולפיכך אסור לישב עליו דאיכא למיחש לכריכת נימא על בשרו, וגם שהוא מתחמם וכל דבר שיש בו חימום ומתכוין להתחמם בו אסור בכל ענין בין בדרך לבישה ובין בדרך הצעה. והכי נמי אמרינן בשלהי פ"ק דמסכת י"ט [ביצה ט"ו ע"א] דהני צררי דפשיטי דזוזי אין בהם משום כלאים, כלומ' אע"פ שמתכוין לחימום שמשים אותם בחיקו אעפ"כ אינו אסור, לפי שהמעות שהן צרורין בו הם מקשים אותו ביותר עד שאין בו חימום. וגם לבישה והעלאה לא שייכא ביה, שהרי חתיכת בגד בעלמא הוא ומוליכה בחיקו, והרי אין בו לא כבוד ולא חימום ולפיכך מותר. ותו לא מידי.
וכלאים הואיל ואתא לידן נימא בהו מילתא. לפי ששמעתי בשם ריב"א הלוי ז"ל שאסור לכסות העורות בבגדי צמר ולחברם יחד ע"י תפירה, ואע"ג דכיסוי העור אינו מתחבר לפשתן שהעורה עצמה תפורה בהן, ומתחברת עם המכסה של העור שהוא צמר ע"י חיבור העור עם המכסה, אסור. ואע"פ שהוא מחבר העור עם המכסה בתפירת חוטי משי או קנבוס, אינו מועיל, מאחר שהעורה עצמה תפורה בחוטי פשתן. וא"ת פשיטא ודאי שכך הוא, דמ"ש שהעורה מפסקת בין חוטי פשתן לבגד צמר שהעורה מכוסה בו, ומ"ש שהחוטין עצמן היו מחוברים לצמר, דכיון שהכל מחוברין יחד, אמאי לא קרינן ביה לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. דהא בכלאים דחרישה נמי כתיב [דברים כ"ב י'] לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, אעפ"כ תנן במסכת כלאים בפ' כלאי הכרם [פ"ח מ"ד] דאין קושרין את הסוס לא בצדי הקרון ולא באחורי הקרון, ותני עלה בתוספתא [שם פ"ה ה"ג] דר"מ מתיר. ופי' בן מלכי צדק ז"ל בפרושי' דה"פ דהאי מתניתין, אין קושרין את הסוס לצדי הקרון ולא לאחורי הקרון כדי ללמדו דרך נהיגת קרון שיהיה רגיל לילך בקרון. ומתוך פי' משמע דמחמת דבשלא צורך משיכת קרון הוא קושר אותו, ובלאו הכי סגי בהני אחריני שמושכי' בלא זה את הקרון, ולהתרגל למשוך בעלמא קא עביד, אינו אסור מדאורייתא אלא מדרבנן, דילמא אתי למעבד במקום שצריך לשניהם. ולעיל מינה דההיא בבא [שם פ"ח מ"ד] נמי תנן השלישית שהיא קשורה ברצועות אסורה, ומפרש באותם הפירושים כמו כן דאם שתי הבהמות המנהיגות את הקרון הם השוורים או סוסים ובהמה שלישית קשורה ברצועו' כדי ללמדה משיכת הקרון, אם היא ממין אחר אסורה משום כלאים אע"ג דלא עבדא מידי. וי"ל כמו כן אסורה מדרבנן היא. ובההיא בבא לענין שלישית קשורה לרצועות לא פליג ר"מ, אבל הכא בצידי הקרון ואחורי הקרון פליג ר"מ, אע"ג דהכא והכא להרגל בעלמא קא עביד. וי"ל דלא דמי, דהתם לענין שלישית קשורה לרצועות לא פליג ר"מ (ממש) כיון שכולם קשורים יחד, ומשום הכי התם מודה ר"מ דאסי' מדרבנן דאיכא למיגזר אטו מנהיג. אבל הכא שהוא בצדי הקרון או לאחורי הקרון, כיון דמפסיק הקרון בין הבהמות אין דרך הנהגה בכך כ"כ ולא מנכרא מילתא כולי האי וליכא למיגזר [אטו] מנהיג גמור. אבל במקום שמסייעין זה את זה אעפ"י שהקרון מפסיק ביניהם חשיב' הנהגה בכלאים. ובשביל כך מסיים לשם בתוס' ובירושלמי [פ"ח כלאים ה"ג] שאם היו מסייעין זה את זה בירידה ובעליה הכל מודים שאסור, וטעמי' מפרשי אמוראי בירושלמי ר' יוחנן ורב, ר' יוחנן סבר מפני שזה נושא עצלותו של זה וזה נושא עצלותו של זה, ורב סבר שנושאין החבל של בינתיים. מ"מ אשכחן דהנהגה בכלאים שייכא אע"פ שמפסיק קרון ביניהם וקרינא ביה שפיר יחדיו, וה"נ לענין צמר ופשתים יחדיו הכא, אע"ג דאיכא מידי אחריני דמפסיק בנתיים אמאי לא קרינן ביה יחדיו דמ"ש האי יחדיו מהאי יחדיו. וי"ל דשמא שאני האי יחדיו דחרישה מיחדיו דשעטנז, דהתם גבי חרישה לא הקפיד הכתו' אלא על חרישה שלא תהא נעשית (אלא) [ע"י] ב' מיני בהמה, דכתיב [דברים כ"ב י'] לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, ואין צריך שיהיו צמודין יחד רק שביחד ינהגו העגלה או ימשכו המחרישה. אבל לגבי שעטנז צריך שיהיה ממש בחיבור יחד, דכתיב [ויקרא י"ט י"ט] ובגד כלאים שעטנז, דמשמע שהבגד עצמו הוא כלאים ע"י צמר ופשתים יחד מעורב שלא יפסיק ביניהם לא עור ולא צמר, לפי' י"ל דממש בעינן שיהיה צמר ופשתים ביחד מעורב שלא יפסוק ביניהם לא עור ולא צמר גמלים וארנבים ולא שום דבר אחר שאינו צמר ופשתים. וגם אונקלוס לא תרגם לענין חרישה מחובר כחדא כמו שתרגם לגבי לבישה. כיון שאין לנו כבר ראיה לענין עובדא דכלאים כשהעור או צמר גמלים וארנבים מפסיק בין צמר לפשתים מכלאים דחרישה, לפיכך צריכין אנו ראיה אחרת אם יש לאסור בכה"ג. ושמעתי שריב"א הלוי ז"ל הביא ראיה בתשובותיו מההיא דפרק בתרא דמס' כלאים [פ"ט מ"ט] דתנן לא יקשור סרט של צמר בשל פשתים לחגור בו את מתניו, אעפ"י שהרצועה באמצע. אלמא משמע אע"ג דרצועה באמצע בין פשתן לצמר אעפ"כ אסור. פי' לשון סרט פי' בערוך (ערך סרט א') שהוא מעבותות של צמר ופשתן. ויש שפי' שהוא חגורות של צמר וחגורות של פשתן. והיינו הך. ולשון הי"מ נראה שהיא מלשון דבר המצוייר, כדאמרי' פ' אין דורשין [חגיגה ט"ז ע"ב] יצאו עמו תלמידים לבושי' סריקין של זהב, וסרט קורא אותן בלשון משנתינו שרוב הציורים כעין סירטא נינהו והכל א'. ושמעתי שיש דוחקים לומר דההיא מתניתין לא יקשור סרט יחידאה היא, משום דר' חנינא בן גמליאל קתני לה בתוספתא דכלאים [פ"ה הי"ג]. ולאו מילתא היא, דהשתא מיהא סתם לן תנא כוותיה. ועדיין דוחקין לדחות בקש ולומר דההיא לא יקשור סרט וכו' (ו)אינו ענין לכסות עורות בבגדי צמר, שהרי כיסוי העורה אינו מתחבר עם חוטי פשתן עם הצמר עצמו (אינו מתחבר) בשום מקום בעורה, אבל סרט צמר וסרט פשתן אם אינם מתחברים ביחד באמצע מחמת רצועה, מ"מ לבסוף כשיחגור את עצמו יש לו לקשור סרט צמר ופשתים מלפנים ביחד. וגם זה דחוי מעיקרו, שהרי כיון שקושר לפניו קשר גמור פשיטא ודאי שהוא אסור ומאי רבותא היא בזה שהרצועה מפסקת מאחוריו, שהרי היכא אשכחן בכלאים שצריך מכל צדדין יהיה מחובר יחד פשתן עם הצמר, דכיון שמצד א' הוא מחובר כגון מלפניו מעתה בכל ענין שיעלה עליו הוא אסור. מידי דהוי אכסוי דכלאים שהוא אסור בהעלאה בעלמא, כגון שמכסה עצמו בלילה אע"פ שאינו מחובר באדם כלל, וה"נ הכא ברצועה המפסקת האיך יפקע ממנו איסור כלאים אם הוא זה שקשר מלפניו חשוב קשר. אלא דע"כ כך משמע שקשר שמלפניו לא היה עושה קשר קיים, אלא כעין לולאות כפי מה שהיו אז נוהגים. ובירושלמי בשלהי מסכת כלאים [פ"ט ה"ד, מ"ג ע"ב] מתיר פיסקי דעמיר על של כיתן משום דשנץ גרמיה והוא נחית ליה. ור"ל שע"י שנץ אין זה קשר חשוב לענין כלאים. והרי איכא למימר שבעמור שלהם היו עושין חבור מעט שאינו חיבור חשוב לענין כלאים.
ולדברי ריב"א הלוי ז"ל יש להם להביא ראיה אחרת לענין כיסוי העורה שאסור. דהתם בירושלמי מסיק דר' זירא הוה מפקיד לר' אבא בר זבינא דיימא לאומן דלא יחוט ליה מסאני בכיתן אלא ברצועה. והרי לך אפי' אם תפרש בההיא רצועה היינו אותה הרצועה שקושרין בה המנעל, אעפ"כ נוכל להביא ראיה אחרת לעובדא דילן לאסור, שהרי ע"כ משמע שהיו רגילין להשים בתוך המנעל שלהם צמר ועתה כשיקשור בחוץ בחוט של פשתן הרי הוא חיבור הכל, ואע"פ שהעור מפסיק בין חוט לצמר. וזה דוחק לומר דהתם במאי עסקינן שהצמר בתוך הנעל כגון הלבד וכיוצא בזה יוצא לחוץ למנעל, שהוא יהיה החוט עצמו מיירי דהיינו ממש כמו עובדא דידן לענין כיסוי העורות. ועדין נוכל להביא ראיה אחרת לדברי ריב"א הלוי ז"ל, דהתם בתוס' דכלאים [פ"ה ה"ח] קתני הכי צמר הגמלים וצמר הרחלים, בד"א בזמן שהביא פשתן וטרף עמהן וטרפן זה בזה, אבל העושה חלוק שכולו צמר גמלים או כולו ארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחר של פשתן בצד זה אסור. ואותם הרוצים להתיר לכסות העורות מפרשי סיפא דהך בבא דה"ק, וארג חוט א' של צמר בצד זה וחוט א' של פשתן, כלומ' שארג חוט אחד של צמר ושל פשתן בצד אחד ביחד אסור, אבל אם היה חוט של צמר בצד זה וחוט של פשתן בצד זה היה מותר, מאחר שצמר גמלים או צמר ארנבים מפסיק בנתיים. אבל (תחלה) [תחלת] אותן התוס' דגרסי בהו הכי באותו לשון שכתבתי לעיל טעות, דקתני ברישא צמר הגמלים וצמר הרחלים בד"א וכו', דהיכי קאי האי בד"א, הלא ברישא לא אשמעינן אכתי לא איסור ולא היתר. ומדרישא טעות סיפא נמי טעות, דקתני וארג בו חוט א' של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן אסור, דלענין מה הוצרך האי בצד זה בכאן, דהכי ה"ל למימר וארג בו חוט א' של צמר וחוט א' של פשתן אסור. ועל איזה צד קאי האי תנא דקתני בצד זה, למזרח או למערב או לצפון או לדרום. אלא מדרישא טעות סיפא נמי טעות. לפי בתוס' מדוייקת נמצא הגירסא בלא שום טעות אלא לפי פשוטה כתובה כך. צמר הגמלים והרחלים מותר, בד"א בזמן שהביא פשתן וטרף עמהם וטרפם זה בזה, אבל העושה חלוק שכולו צמר גמלים וכולו צמר ארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט א' של פשתן בצד זה אסור. ופי' הברייתא כך הוא. צמר הגמלים והרחלים מותר, כלומר מותר לחברם יחד בפשתן שיביא ביניהם פשתן ויחברם יחד. בד"א וכו' כלומר ודוקא ע"י טריפתן יחד זה [בזה] מתבטל המועט במרובה, אבל שלא ע"י טריפה, כגון שעשה חלוק שכולו צמר גמלים וכולו צמר ארנבים וארג בו חוט א' של צמר בצד זה וחוט א' של פשתן בצד זה, כלומ' שזה החוט מצד זה וזה מצד זה, אע"פ שצמר גמלים או ארנבים מפסיק ביניהם אסור. הרי לך בהדיא דאפי' בכה"ג חשוב כלאים. וא"ת כיון דהך בבא דתוס' דמיא היא לסרט צמר ופשתן ורצועה מפסיק ביניהם, והך בבא דתוספ' היא התם לעיל מניה דההיא בבא דסרט צמר ופשתים דקתני לה ר' חנינא בן גמליאל, א"כ מאי קמ"ל ר' חנינא בן גמליאל בסרט של צמר ופשתים ורצועה מפסקת ביניהם טפי מדשמעי' כבר ברישא גבי עושה חלוק שכולו צמר גמלים או צמר ארנבי' וכו'. י"ל דלאו פירכא היא, דאיכא למימר התם צמר גמלים או ארנבים לא דמו לרצועה מפסקת ביניהם, דהתם אע"ג דצמר גמלים או ארנבים כל החלוק, מ"מ תורת בגד עליו אלא שתורת בגד שעטנז אין עליו אלא מחמת אלו שני חוטין [צמר] ופשתן, לפיכך עכשיו כשיצטרפו לשם גם אלו שני חוטין שפיר קרינא ביה בגד כלאים שעטנז, אבל גבי סרט של צמר ופשתן [ש]רצועה (ש)ביניהם והרצועה לא נקראת בגד, ה"א אינו חשוב להיות בגד כלאים ולישתרי, קמ"ל רבי חנינא דאפילו בכה"ג אסור. ומזה אין לזוז.
מסייע ליה לר' יוחנן. כלומר (ו)מדקתני ובעל קרי היה מהלך במחילה שתחת הבירה (ש)אע"פ שבעזרה אסור ליכנס, ש"מ דמחילות לא נתקדשו. נח' ליה. פי' בערוך [ערך נהם ג'] מלשון נהימה, כלומר נהם בגרונו בקול כדי שישמע רב ספרא ויצא. א"ל רב ספרא ליעול מר. א"ל אכתי לא סלקת לשעיר וכו'. עדין לא באת לארץ בני עשו לרומי שהן פרוצין ולמדת כבר תרבותם, והנחת מנהג פרסיים שהיו דרים ביניהם שהם צנועים ותפסת מנהג רומיים שהן צבועים. לאו הכי תנן מצאו נעול וכו'. ויש מתמיהים האיך היה מדבר בדברי תורה בבית הכסא. וי"א דהכא הוה בית הכסא דפרסאי ואשכחן במס' ברכות בפ' מי שמתו [כ"ו ע"א] דבתי כסאות דפרסאי כסתומים דמו ומש"ה שרי. אבל אין צריך לכל זה, כי לפי דברי המפרשים ז"ל שרב ספרא היה מקשה לר' אבא מתניתין דקתני מצאו נעול, הוא קשה האיך ר' אבא לא תרץ לו כלום, שהרי משנה שגורה היא בפי הכל והאיך טעה בה ר' אבא. אלא ע"כ דהכי פי', א"ל ליעול מר אע"פ שתמהני עליך האיך אתה נוהג מנהג דשעיר, ולא דיבר לו יותר אז בבית הכסא, וזה אינו אסור לומר בבית הכסא. ותלמודא הוא דקא מתמה ופריך ואזיל לרב ספרא למה היה אומר כן לר' אבא שעשה כמנהג שעיר, דלאו הכי תנן מצאו נעול וכו' וזה א"א שר' אבא יטעה בזה שלא ידע מתניתין, היה לו לחשוב לרב ספרא שלא עשה על חנם אלא מסוכן היה ולא היה יכול לאוקמיה נפשיה ולהמתין. ורב ספרא דילמא מסוכן. כלומר ורב ספרא שאמר שנהג מנהג שעיר מפני שהיה לו לר' אבא לחשוב אע"פ שהוא עצמו היה מסוכן שמא גם רב ספרא כמו כן היה מסוכן אם אפסקנו בעמוד החוזר, לפיכך שפיר אמר ליה רב ספרא דגמר מילי וכו' אבל בבית הכסא לא היו כל אלו הדברים. חשוך נפשו ותקין וקדים תקין נפשך. (למול) [למוד] עצמך לפנות [ב]ערב בשעה [שאין] (ש)בני אדם מצויין בחוץ. ותהא רגיל להקדים בשחרית עד שבני אדם ישיני' ולפנות, שאל"כ תצ[ט]רך להתרחק מבני אדם עד כדי שלא יראה פרועך. לפי שלא היה לשם בתי כסאות מרובים ואי לאו ישכים יקדמנו אחר והוא יצטרך להתרחק ולהפנות בלא בית הכסא. תיב וגלי. כשתרצה לפנות שב תחילה ואח"כ גלי בגדיך, וכסה עד שאתה יושב על בית הכסא והדר קום, משום צניעות שלא יראה בשרך. שטוף ושתי שטוף ואחית. שטוף הכוס עד שאתה תתן בו המשק', משום נקיות. לאחר שתייה בו חזור ושוטפו והחזירהו למקומו, שאם (יצטרך) [תצטרך] לשתות בו פתאום ואין לך פנאי לשוטפו קודם שתתן בו המשקה שיהיה כבר משוטף. וכשאתה שותה מים. בכוס. שפוך מהם כנגד אותו מקום שהיה פיך שם. ואח"כ [תן] לתלמידך. ומת בצמא. היה בוש לשפוך מהם לאחר שתיית רבו ולא היה [יכול] לשתות שהיה איסטניס. לית בה משום אפקרותא. שאינו [בז] לרבו. לא תפלוט. אל תהי רוקק מפיך, כדאמרינן התם [עירובין צ"ט ע"א] רק בפני רבו חייב מיתה. לבד מקרא ודייס'. שאם אכלת דלועין תשליכם לחוץ.
<h2>דף כח.</h2>
תנן התם איש הר הבית וכו'. משנה היא במסכת מדות [פ"א מ"ב] ובכאן מביא אותה משום ר' חייא בר אבא דאמר כי מטי ר' יוחנן בהאי מתניתין וכו'. ואיידי דנקט במילי דתוכחות תנא נמי הך בהדייהו. איש הר הבית. נקרא כך, שממונה על כל השערים שבהר הבית. שלום עליך. בפירושי רבותינו שבשפירא מפ' דאע"ג דאמרינן [ברכות י"ד ע"א] הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשאו במה. זהו במשכים לפתחו, שעומד בפתח הבית וכל אדם שעובר לפני ביתו נותן לו שלום, אז אסור, אבל אם יפגע אדם את חבירו בר"ה הרי יש לו ליתן שלום, כמו כן בכאן. וגם הא דאמרינן במסכת מגילה פ"ק [ג' ע"א] שאסור לו לאדם ליתן שלום לחבירו בלילה חיישינן שמא שד הוא. שמא בעזרה לא היה רשאי שום שד ליכנס. ולי נראה שמרחוק אסור ליתן לו שלום מפני שאינו מכירו אבל כשמכירו כגון הכא שפיר דמי. והא נמי דאמרינן שאסור ליתן שלום קודם שיתפלל ה"מ כשכבר הגיע זמן התפילה, אבל בלילה כגון הכא שלא הגיע עדיין עת התפילה שפיר דמי. על אונס שינה. כלומר אדם שעבר עבירה (שלא) באונס, ק"ו שהיה עושה בזדון. (ונענו) [ינעם]. היינו נחת רוח. ברכת טוב. כלו' בשבילם באה ברכה לעולם. וי"א איזה דרך ישרה יחזיק באמונה יתירה. לפלגו. למחיצתן. מוכיח אדם אחרי. כלומ' מי שמוכיח את האדם אני גוררו למחיצתי.
מתניתין משכים וטובל. אפילו טהור אין ליכנס לעזרה בשביל עבודה [אלא] א"כ טבול. וכי באיזו שעה וכו'. בתמיה כלומ' וכי האיך היה יודע באיזו שעה הממונה בא. פעמים שהוא בא מקריאת הגבר וכו'. לפיכך היה צריך להשכים כל כך ולכווין לאותה שעה שהיה יודע בודאי שלעולם לא היה רגיל הממונה להשכים כ"כ ולבא להיות דופק, והכל בשביל שיהיה מוכן כשיבא הממונה שיהיה כבר טבול. מי שטבל יבא ויפיס. כדאמרי' [יומא ל' ע"א] אין אדם נכנס לעזרה אא"כ טביל. והפיס אין לומר שבאותו מקום עצמו דהיינו בבית המוקד היו מפייסין, אלא במקום שהיו רגילין להפיס כגון בלשכת הגזית וכדאיתא במס' יומא פ"ב [כ"ה ע"א]. אבל בתוס' רבותינו שבצרפת ז"ל כתוב בשם ר' יעקב ז"ל דבחצי בית המוקד המקודש בקדושת העזרה היה זה הפייס, דלענין פייס בעי במקום קדוש משום דכתיב [תהילים נ"ה ט"ו] בבית אלהי' נהלך ברגש. ואע"פ דשאר פייסות היו בלשכת הגזית כדאמרי' במס' יומא, התם היינו טעמא לפי שהכהנים היו בעזרה וקרובים ללשכת הגזית והיא חציו בקודש וחציו בחול, לפי שהיו קרובים לה מפיסים בחציה קדש. אבל (כיון) [כאן] דאכתי הוו להו בבית המוקד ולא ירדו עדיין לעזרה, ואיכא נמי מקום קדוש מפייסין שם. ובעזרה עצמה א"א להפיס, מפני שאינו ראוי לבא לעמוד בעזרה בלא מצנפת, דהכי אמרינן התם שהממונה בא ונוטל המצנפת מראשו של א' מהן. והר' יצחק בר ברוך ז"ל פירש שבשביל כך לא היה מפייסין לפי שעומדין בקולייר מסביב ואם היו מפייסין בעזרה היו אחורי' כלפי בית המקדש. ולי נראה משום דבלשכת הגזית היו וכדאיתא ביומא פ"ב [כ"ה ע"א] דבעי זקן יושב במערבה, דהיינו זקן של ב"ד המורה להם סדר הפייס כדפי' לשם בקונטרס. ועוד הקשו בתוס' צרפת [זבחים כ' ע"א ד"ה מיתיבי] מהא דקתני מי שטבל יבוא ויפיס, [א]הא דאמר ר' יוחנן בזבחים פ"ב [כ' ע"א] קדש ידיו ורגליו לתרומת הדשן, למחר אין צריך לקדש, שכבר קדש בתחילת העבודה. ומוקי לה רבא למילתיה דר' יוחנן כר' אלעזר בר"ש דאמר התם אין לינה מועלת לקידוש ידים ורגלים. ופריך ליה לרבא מהא דקתני הכא בפרקין אחרינא לקמן [כ"ח ע"ב] ראוהו הכהנים שירד והם רצו ובאו ומהרו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור, דאמאי היו צריכין לקדש הלא לר' אלעזר בר"ש לא פסלה לינה. דקס"ד השתא דבכהנים עתיקין עסקינן, באותם שעסקו עד הנה באברים ופדרים. ומשנינן התם לעולם כר' אלעזר בר"ש והכא במאי עסקינן בכהני חדתי. והשתא מקשין כך, דהיכי ס"ד למימר דבכהנים עתיקין הכא מי שטבל יבא ויפיס, הלא ענין יותר מהרה נפסל קדוש ידים ורגלים מטבילה, דהא קים לן [יומא כ"ח ע"א] כל המטיל מים צריך קידוש ידים ורגלים וטבילה אינו טעון עד שיסיך רגליו, ואפ"ה אמרינן הכא דמי שרוצה להפיס היה טובל, וא"כ אי ס"ד דבכהני עתיקי מיירי אמאי צריך לטבול. וכתוב לשם שנויי דחיקי ללא צורך. דהא בלאו הכי לא קשיא ולא מידי, שהרי לפי משמעות המקשים היה להם גם זה להקשות, דאמאי פריך ליה מהאי מתניתין דראוהו אחיו הכהנים שהיא שנויה פ' שני, ה"ל למפרך מהא דפ"ק דקתני בהדיא דא"ל הזהר שלא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך אלמא דפסלא לינה, ולמה הוצרך לדלג ולהקשות מפ' שני. ועוד כמו כן קשיא דודקארי לה מאי קארי לה, וכי לא היה יודע שהיה מתרץ ליה בכהנים חדתי. אלא ע"כ המקשה אינו מקשה מאותן דברים הצריכים פייס, כי כל דבר שצריך פייס כך יכול ליפול הגורל על חדתי כמו על עתיקי. אלא מאותן דברים היה רוצה להקשות, דבר שלא היה פייס עכשיו, כגון אברים ופדרים שהיו בהן עסוקין עד זמן תרומת הדשן כהנים של אמש. והיינו דקא פריך ליה מהא מתניתין דפירקין אחרינא דקתני ראוהו אחיו שירד והם רצו ובאו ומיהרו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור נטלו את המגריפות ואת הצינורות ועלו לראש המזבח האברים והפדרים וכו'. והיה סבור המקשה שכך היה הדין לעשות, שאותם כהנים שכל הלילה התעסקו באברים ופדרים כמו כן עכשיו לאחר זמן תרומת הדשן היה להם מן הדין (לעשות) [לעסוק] בהם [לסלקם] לצדדים, מפני שהכל כמו עבודה אחת היא, ואפילו הכי קתני שהיו מקדשין ידיהן ורגליהן, אלמא דלינה פסלה. ומשני התם בכהן חדתא, כלומ' אע"ג דכמו עבודה אחת היא, כיון שהגיע זמן תרומת הדשן שוב לא היו הכהנים רשאים לעסוק בעיכול אברים ופדרים, אלא מיד היו מתעסקים בצרכי תמיד של שחר להרים הדשן, ואחר כך לסלק האברים והפדרים לצדי המזבח ולהעלות אפר לתפוח וכולה מילתא כדקתני לה לקמן. בשביל כך אנו אומרים דסלוק אברים לצדי המזבח היו יכולין לעשות גם כהנים חדתי, דסילוק אברים חשבינן ליה כמו עבודה אחרת דאין להם חלק בה (בכהנים) [לכהנים] שזכו בתמיד של בין הערביים [יותר] משאר כהנים, ומש"ה האי דקתני מהרו לקדש ידיהם ורגליהם היינו אכהנים חדתי קאי ותו לא מידי. אלמא לאו בפייס. כלומ' מדקתני מי שהוא רוצה לתרום את המזבח משכים וטובל, ש"מ דלאו בפייס תליא מילתא. והדר תני יבא ויפיס אלמא [בפייס] תליא מילתא. כלומר הדבר תלוי ועומד עד שיתברר ע"י פייס מי שיש לו לתרום. כאן קודם תקנה. לא היה פייס כדתנן ביומא [כ"ב ע"א] בראשונה כל מי שהוא רוצה וכו'.
נטל את המפתח. פי' נטל הממונה את המפתח. ופתח את הפשפש. פתח קטן היה עשוי בבית המוקד כדי שיהו יכולין ליכנס מתוכו לעזרה לפשפש את כל העזרה, כדרך השרים שעושים פתח קטן בתוך פתח גדול או אצל פתח מן הצד. מפני שקשה היה להם לפתוח פתח גדול בלילה. ועל שם שהיו מפשפשין את העזרה נקרא פשפש. דהכי תנן במסכת מדות [פ"א מ"ז] שני שערים היו לו לבית המוקד אחד פתוח לחיל ואחד פתוח לעזרה זה שהיה פתוח לעזרה פשפש קטן היה לו שבו נכנסין לבלוש את העזרה. אלו מהלכין באכסדרה וכו'. לפי שכל העזרה בנויה באכסדראות ע"ג עמודים ומקורה, אבל באמצע העזרה מקום המזבח והכבש ומקום שחיטה לא היה מקורה. ומש"ה נקט טפי אלו שני רוחות מזרח ומערב, משום דבהני פגעי ברישא. דבמסכת מדות [פ"א מ"ה] אמרינן דבית המוקד בצפון קאי וכיון שמבית המוקד היו נכנסין לעזרה (ו)נמצא דהך כת אחת דקא קיימי לצד מזרח קא פגעה במזרח ברישא והך דקיימא לצד מערב קא פגעה במערב ברישא. וזאת הכת שהלכה לצד מערב צריכה לסבב מערב ודרום, שהרי לא היו מגיעים אלו לאלו אלא במקום עושי חביתין ואותה הלשכה היתה במזרח העזרה כדאיתא במסכת מדות [פ"א מ"ד]. ואח"כ כשפגעו זה בזה אמרו שלום הכל שלום כפל לשון, כלומר הכל מצאנו בשלום, כל הכלים במקומן ולא חסר דבר. העמידו עושי חביתין. והקיצום כדי שיעשו חביתין.
מי שזכה לתרום את המזבח הוא יתרום. ואחיו הכהנים או הגזברים הממונים על כלי שרת היו אומרים לו להזהירו. שלא תגע בכלי. המחתה. עד שיקדש ידיו ורגליו מן הכיור. ובתוס' צרפת [זבחים נ"ח ע"ב ד"ה הא] מקשין למ"ד בזבחים פ' קדשי קדשים [נ"ט ע"א] דהכיור היה עומד בין האולם ולמזבח, האיך היה נכנס שם לקדש ידיו ורגליו מן הכיור, והרי הכיור תנן בפ"ג דמסכת מדות [מ"ו] שהיה בין האולם ולמזבח, ותנן בריש תוספתא דכלים [ב"ק פ"א ה"ו] דשלא רחוץ ידים ורגלים אסור ליכנס בין האולם ולמזבח. ומתרץ לשם בתוס' דפלוגתא היא לשם. ולי נראה דוקא מי שאינו צריך אבל הכא א"א [דאי אפשר] בענין אחר מותר, דמעלות דרבנן היא שאינו נכנס בין האולם ולמזבח. מיהו שינויי דחיקי כי הני לא משנינן. אבל י"ל בלי הנך שינויי דלאו פירכא היא, דדוקא שלא רחוץ ידים ורגלים לא היה נכנס, וכגון שהטיל מים, אבל מי שהיה טבול כגון זה התורם את המזבח יכול בטוב ליכנס, כיון שלא הטיל מים לאחר הטבילה, דמה שזה היה מקדש ידיו ורגליו לא היה עושה בעבור שום טהרה כי אם בעבור עבודה, ועל כן כל אדם שטבל ולא הטיל מים אחר טבילה בטוב יכול ליכנס בין האולם ולמזבח. אבל זה היה תימה לפי זה הפירוש, שהיה לנו לומר דמיד כל שהיה מטיל מים לא היה יכול יותר לעבוד עד שהיה טובל, [ד]בלא טבילה א"א לו ליכנס לקדש ידיו ורגליו מן הכיור. ושמא י"ל אה"נ שהיה צריך תחילה לטבול. ועוד י"ל דההיא לא רחוץ ידים ורגלים דתוספתא אינו אומר שיהיה רחוץ מן הכיור, אלא אף משאר כלי שאינו כיור, דלענין ליכנס בין האולם ולמזבח ברחיצה בעלמא סגי, דאין צריך קידוש ידים ורגלים אלא לעבודה ומטיל מים. והא דתנן אומרים לו הזהר שלא תגע בכלי וכו', לא בעבור זה שיהיה פוסל את הכלי במגע, שהרי טהור גמור הוא אפילו בלא טבילה כ"ש עתה כשטבל. אבל ע"ז היו מזהירין אותו שלא יגע בכלי ויחתה קודם קידוש. וי"ל מפני שיחיד היה שם, כדקתני ואזיל שאין אדם נכנס עמו ולא נר בידו, וגם בעבודות של קודם עמוד השחר היו מזרזין הכהנים הרבה, כדקתני בפירקין אחרינא [לקמן כ"ח ע"ב] רצו ומיהרו וקדשו ידיהם ורגליהם, היו יראים פן יטעה וישכח ויחתה קודם קידוש ואין שם איש שיזכירהו. והרי המחתה כו'. פי' שהרי המחתה. נתונה במקצוע בין כבש למזבח במערבו של כבש. [ובטעם שלא היה] במזרחו, י"ל משום דכל כמה דמצינן לקרובי לגבי פתחא דהיכל מקרבינן. וטעמא דמילתא איכא למימר משום דבההוא עניינא דתרומת הדשן כתיבא גבי מערכה שניה של קטורת כדאיתא בשלהי טרף בקלפי [יומא מ"ה ע"ב], דתניא אש תמיד תוקד על המזבח לימד על המערכה וכו', ואש דקטורת ומחתה של יום הכיפורים ומנורה ילפינן מהדדי לענין שצריכין מזבח החיצון כדאיתא התם, וכיון דבאש של מחתה צריך במערבו משום דכתיב לפני ה', א"כ תרומת הדשן נמי הכי בעינן. דהתם לענין אש של מחתה אי לאו דכתיב מעל המזבח, ה"א דוקא כנגד הפתח ממש צריך, משום דכתיב לפני ה', וכיון דכתיב מעל המזבח אמרינן דאפי' מהאי גיסא דפתחא ומהאי גיסא דפתחא נמי שרי. אבל אצל הפתח היינו במערבו של מזבח מ"מ בעי', לקיים לפני ה', ומש"ה היתה נתונה במערבו של כבש כדי שתהי' סמוכה לו יותר לצד מערבו של מזבח.
ואין אדם נכנס עמו ולא נר בידו. י"מ טעם לדבר למה לא היה אדם נכנס עמו ואינו מתישב. בתחלה נכתוב מה שהוקשה בתוספי צרפת [זבחים י"ט ע"ב ד"ה וחבירו] ואח"כ נפרש הטעם. כי בתוספי צרפת מקשים כך, כיון שלא היה אדם נכנס עמו היאך היה יכול לקדש ידיו ורגליו והוא יחיד, הלא בפ' שני דזבחים [שם] אמר ר' יוסי בר' יהודה שכך היה מקדש מניח שתי ידיו זו ע"ג זו ורגליו זו ע"ג זו, אמרו לו הפלגת א"א לעשות כן. ופריך תלמודא דשפיר קאמרי ליה, ומשני רב יוסף שחברו מסייעו. אבל לאו פרכא היא, דהא דקתני הכא לא היה אדם נכנס עמו ולא נר בידו אינו אומר שא"א בענין אחר, דהא פשיטא ודאי שאדם היה נכנס [עמו]. אלא הא קמ"ל שלא היו זוכין בתרומת הדשן יותר מכהן אחד, מפני שאינו צריך לכהן אחר כלל להתעסק עמו, בכל דבר שהיתה עמו בעבודה תמה בפני עצמה שהיה צריך לכהן אחר להיות עמו לזכות בה בשעת הפייס [נראה שצ"ל להתעסק עמו שהיתה עבודה בפני עצמו ולא כשאר עבודות התמיד שהיה צריך וכו'. חשק שלמה]. והכי קתני אין אדם נכנס עמו, כלומר אין צורך לשום כהן להיות נכנס עמו לעשות תרומת הדשן, מפני שאין שם שום עבודה שלא היה הוא לבדו יכול לעשות. ולא נר בידו, כלומר ולא היה נר בידו אלא היה מהלך לאור המערכה, ועל כן אינו צריך לכהן אחר להוליך נר בידו, שהיה לנו לומר כיון שהנר בידו הרי צריך כהן אחר שיתפוס לו הנר כשיקד' מהכיור, וגם כשיקדש ידיו ורגליו לאור הנר. מפני שלא היה צריך לאורה מפני אור של מערכה. ואפי' לר' יוסי בר' יהודה דאמר שהיה צריך חבר לסייעו לקדש, אעפ"כ עבודה תמה שהיתה צריכה כהן בפני עצמה ולזכות בה אותו כהן בשעה שהיה זוכה בפייס [נראה שצ"ל עבודה תמה היתה ולא היה צריך עוד כהן אחר לזכות בה בשעה שהיה זוכה בפייס. חשק שלמה]. כמו שאנו רואין בקטרת דכהן שהיה זוכה בה היה אומר לחבירו זכה עמי במחתה אליבא דר' יהודה דאמר בפ"ב דמס' יומא [כ"ה ע"ב] שלא היה פייס למחתה ומשמע דמיד כשהיה זוכה במחתה ע"פ חבירו שיזכהו בה שוב לא היה רשאי כהן אחר להתעסק בה. אבל בכאן אין לומר שהיה אותו הזוכה בתרומת הדשן אומר לחבירו זכה עמי לסייעני בקידוש, כי מסייע אין בו ממש. אבל ודאי אם היה צריך לנר אז יהיה ודאי צריך כהן לזכות עמו בהולכת הנר, כי זאת היא עבודה נכרת בפני עצמה, ומי שיהיה זוכה בה עמו שוב לא היה רשאי כהן אחר להתעסק בה כמו במחתה. ותו לא מידי.
<h2>דף כח:</h2>
והם אומרים הגיע. כלומר שאר אחיו הכהנים שהיה להם לעבוד באותו היום אומרים הגיע התורם לכיור. והיו גם הם מזמנים עצמן לצורך עבודה כדקתני לקמן בפ"ב. נראה בעיני לומר שהיה צריך להחזיר לכיור במקום שיקוע (בכיור) [הכיור] אל מקומו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה [זבחים כ"א ע"ב], ולשם היה מקדש ידיו ורגליו מן הכיור. וחתה את המאוכלות הפנמיות. זהו תרומת הדשן שהיו מערבין הדשן והגחלים. הגיע לרצפה של עזרה כשירד מן הכבש שהוא בדרום. והפך פניו לצפון העזרה, אז הוא הולך במזרחו של כבש. צבר את הגחלים. היינו המאוכלות שתרם עם הדשן. מקום שנותנים וכו'. והיינו [ויקרא ו' ג'] ושמו אצל המזבח. רחוק מן הכבש שלשה טפחים. כלומר רחוק מן הכבש ג' טפחים היה שם מקום עשוי לצורך מוראת העוף ודישון וכו', פי' שקבלה היא למשה מסיני שכך צריך.
גמ' ומי הוה אכסדרה בעזרה. דמשמע ליה דבאכסדרה העשויה בעמודים של עץ מיירי. והתניא וכו'. דמשמע כל עץ לא תטע אצל המזבח אפילו אינו אשירה. דכל עץ הוא מיותר, דלא ה"ל לכתוב אלא לא תטע לך אשרה, כל עץ למה לי, אלא לאשמועי' אפי' שאינו אשירה אסור. אמר רב חסדא באכסדרא של בנין. דהיינו שעשויה ע"ג עמודים של אבנים. וכבר כתבתי למעלה [לעיל כ"ז ע"א] שבבימה של עץ אין שייך לאסור משום לא תטע.
למימרא. דמעמידים עושה חביתין קודם היום, אלמא דס"ל דהקטרת חביתין קודם כל דבר. העולה עולה ראשונה. מפני שיש פרשנים שהזכירו בכאן אותה קושיא דאמרינן בריש עירובין [ב' ע"א] שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות היכל פסולין, דתיפוק לי' שמחמת זה פסולין שהקדימן לתמיד של שחר, שהרי קודם שחיטת התמיד היו מדשנים מזבח הפנימי וגם המנורה וזה א"א בלא פתיחת דלתות ההיכל, ותניא בתוספתא (דזבחים) [פסחים פ"ד ה"ב] דכל הקדשים שהקריבן קודם תמיד של שחר פסולין. נימא בה נמי מילתא, דאיכא למימר דהאי נמי דאמ' שאין לך דבר קודם לתמיד של שחר היינו בזמן שהיה תמיד של שחר קרב, אבל בזמן שלא היה יכול להיות קרב כגון בימי אריסטובלוס בעבור זה לא היו מניחין שלמים מליקרב. וא"נ למ"ד בפ"ק דחגיגה [ו' ע"א] דעולת תמיד לא קרבה בסיני ואעפ"כ שלמים הקריבו וקמ"ל שאם שחטם קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין. ועוד דבריש פרק תמיד נשחט [פסחים נ"ט ע"א] מוכח דלא חיישינן בדבר שאין בו הקטרה מלעשות אחר תמיד של בין הערבים, משום דכתיב [ויקרא ו' ה'] והקטיר עליה דבר שיש בו הקטרה וכן פי' לשם בקונטרס [ד"ה הכא]. והה"נ לתמיד של שחר איכא למימר משום דכתיב וערך עליה העולה והיינו משמע דבר שיש בו עריכה לגבי מזבח אבל שחיטה ל"ל בה. והאי דמסיק בפ' אלו דברים בפסחים [ע"ג ע"ב] פסולו מחמת מאי הוה, ששחטו אחר תמיד של בין הערבים. לאו דוקא הוא, אלא כלומר כיון ששחטו הרי אינו יכול להקריבו מחמת שהתמיד כבר נקרב, אבל מחמת שחיטה לבדה לא היה נפסל. וכן פי' לשם בקונטרס. להחם חמין. לתקן הרבוכה במחבת ולא שיהא מקטירה קודם עבודת התמיד.
ראוהו אחיו מעלין באפר וכו'. זה התחלת פרק שני על סדר הגמ', אבל לא על סדר המשנה. כי רישא דמתניתין הכי קתני. ראוהו אחיו שירד והם רצו ובאו ומיהרו וקדשו ידיהם ורגליהם מן הכיור נטלו את המגריפות וכו'. וה"פ, ראוהו אחיו הכהנים לאותו התורם שירד מן הכבש להוריד תרומת הדשן, מיד גם הם רצו ובאו ומיהרו וקידשו ידיהם ורגליהם מן הכיור. נטלו את המגריפות. כדי לגרוף בהן את הדשן, כדקתני לקמן החלו מעלין באפר ע"ג התפוח. ואת הצינורות. דהיינו המזלגות, כדי להפך באברים ופדרים. ועלו לראש המזבח, האברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב סונקין אותן לצדי המזבח. פירוש בערוך (ערך סנק) כל דבר שהוא מרובה וגדול יותר מן האחר קרי סינוק כדתנן בפ' שני דמקואות [מ"ו] המסנק את הטיט לצדדין, פירוש כמו הממלא, כלומר שמרחיק אותו מצד אחד וממלא אותו לצד אחר, הרי נמצא שאותו מקום יהיה גדול ומרובה יותר מן האחר. וכן פירוש גדי מסנקן בריש גמרת פסחים [ג' ע"א], שהיה ממולא ביצים ותבלין ואוכל ממנו אכילה גסה. כמו כן בכאן יש לפרש סונקין, כלומר מניחין אותן לצד אחד במזבח והרי יהיה אותו צד יותר מלא מן האחרים. ואם אין הצדדים מחזיקין סודרין אותן בסובב על הכבש. פירוש או על הכבש, שאם לא יחזיק הסובב יסדר גם על הכבש. החלו מעלין באפר (ש)ע"ג התפוח. (שהיה) [שהיו] מעלין אותו במגריפה ומקבצין אותו ביחד ועושין ממנו נפוח עגול כמו תפוח. ובְרַגְל0יִם לא היו מדשנין אותו. שלא היו מאספין האפר ברגלים, מפני שהוא גנאי למזבח לדשנו ברגלים. וה"ק מפני שהוא נוי למזבח שידשנוהו בידם במגריפות אבל ברגלים לא היה נוי כי אם בזיון. (מימיו לא נתעצל בו כהן.) ויש שמתמיהין על גירסא זו, דמאי קמ"ל שלא היו עושין ברגלים, דפשיטא לן שלא היו עושין. שאפי' אם נאמ' שלא היה איסור לא היו יכולין [לדשנו] ברגלים, מפני שהאפר חם ורותח והיו רגליהם נכווין. והם גורסין ב0רְג0לִים ומפרשי' שברגל לא היו מורידין את הדשן מפני שהוא נוי למזבח שיראו אותו. ונטלו רגליהם ואינו כלל כשתדקדק. ומה שהם תמיהין שהיו רגליהם נכוין אין לתמוה על זה, (והא) [דהא] דקתני וברגלים לא היו מדשנים אותו לאו בדישון של כל יום ויום מיירי, אלא לאחר שהיו עושין ממנו תפוח ומקבצין ממנו הרבה שכבר היה תופס מקום גדול במזבח ומעכב את המזבח אז היו מדשנין אותו ומוציאין את הדשן אל מחוץ למחנה, ואז כבר היה הדשן מצונן. שאם תאמר שבכל יום היו מוציאין את הדשן אל מחוץ למחנה, א"כ מה צורך לעשות תפוח גדול תחילה ואח"כ להוציאו, יוציאו לאלתר משם.
<h2>דף כט.</h2>
החלו מעלין בגיזרין. מפ' בערוך [ערך גזר ב'] גזרי עצים, חתיכות עצים. שהיה מנהגם בכל יום לערוך המערכה ואח"כ נכנסין שני כהנים בשני גזירין של עצים ומשימין אותן על המערכה. וילפינן להו מונתנו עצים על האש. וכי כל העצים כשירין למערכה. דקתני סתם מעלין בגיזרין לסדר המערכה, דמשמע בכל מיני עצים. ומשיב הן. ודאי כל העצים כשרין חוץ משל זית וגפן וכו'. וטעמ' מפ' בגמר'. אבל באלו רגילין. כלומר רגילין יותר מכל העצים, מפני שהן המובחרין שבעצים. וחזיתי' מזרחה וכו'. כלומ' כלפי מזרח מניח הוא מעט בין העצים כעין חלון. ובגמ' [לקמן ל' ע"א] מפרש טעמא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. דחזות הוא מלשון חזותא, כלומר חלון שרואין בו הרואים. וראשי הגיזרין הפנימיים. שכלפי המערב. היו נוגעים בתפוח. אליתא. עצים הקטנים שמציתין בהם את הגדולים. בררו משם. מלשכת דיר העצים. עצי תאנה יפין. לסדר את המערכה שניה של קטורת. כלומר שממנה מן המערכה שניה היו מכניסין גחלים למזבח להקטיר את הקטורת. ומקשי בתוספי צרפת [יומא מ"ה ע"א ד"ה ר"י] דהא לא קחשיב אלא שתי מערכות, מערכה גדולה ומערכה של קטורת, והיינו כר' יהודה דאמר בפ' טרף בקלפי [יומא מ"ג ע"ב] דשתים היו שם בכל יום, אבל לר' יוסי היו שלשה. ובר"פ קדשי קדשים [זבחים נ"ח ע"א] בעי לאוקמי הך מתניתין גופא דבררו משם עצי תאנה יפים אליבא דר' יוסי. לאו פירכא היא, דאי משום ההיא דפ' טרף בקלפי דבעי לר' יוסי שלש מערכות לאו ראיי' היא, משום דאיכא למימר דבפעם אחת כשהיה מסדר מערכה גדולה היה מסדר אותה של קיום האש ג"כ, דכולה כמו חדא מילתא היא, שהרי אותה של קיום האש היא באה בעבור גדולה, לפיכך לא קתני לה הכא במסכת תמיד, אבל במערכה של קטורת שהיא צורך פנים קתני לה באנפי נפשיה, מפני שהיא צורך פנים וצריכה ברירה יפה יותר ממערכה גדולה ומשל קיום. וראיה לדבר דקתני בהך (בבא) [מערכה] שניה של קטורת בלשון ביררו והתם לא קתני בלשון ביררו ש"מ דהכי הוה כדפרישית. ועוד מקשי בתוס' צרפת האיך יכול להיות שתי מערכות במזבח שעשה משה, מאחר שלא היה מקום מערכה כי אם אמה על אמה כדאיתא בזבחים פ' קדשי קדשים [ס"ב ע"ב] וגם הגזירין שעשה משה כמו כן היה ארכן אמה ורחבן אמה על אמה. וי"ל שהיו עושין בין הקרנות, דבין הקרנות היה אמה לכל צד וצד, והיה משים עצים עד שהיו הגחלים שם שני טפחים בגובה ורביעי' טפח, כי באמה על אמה ברום ב' טפחים ורביעי' יש לה די לה' סאין גחלים, לפי שיעור ששיערו חז"ל [עירובין ד' ע"ב] מ' סאין לאמה על אמה ברום ג' אמות. ולמ"ד התם [יומא מ"ה ע"א] שיותר היו, היה משים אותן בכל צדדים של קרנות. כי אם זה היה קצת תימא שהכהנים היה מזיק להם האש כשהיו הולכין סמוך לו כולי האי על הסובב. ובתוספי צרפת פי' שעל הסובב היו עושין, ואינו מתיישב יפה. מיהו יש לתמוה למה עשה משה [כל] כך קטן, אם מחמת (הכבוד) [הכובד], היה לו להרבות הלוים כדי שישאוהו בטוב. ואי נמי בעגלות כמו קרשים. כמנגד קרן מערבית דרומית. של מזבח החיצון היו מסדרין מערכה שניה (שיהא של גחלים עושין ה' סאין) [שיהיו עושין ה' סאין של גחלים], כדי להכניסו למזבח הזהב להקטיר עליהם הקטורת. וא"ת למה היו עושין מערכה שניה של קטרת בקרן מערבית דרומית ולא בקרן דרומית מזרחית, דהא מסברא הוא טפי עדיף התם משום דדרך ימין הוא. י"ל משום דכתיב ביה מלפני ה', לפיכך צריך לעשות במערב. ובשבת. היו מסדרין גזירין למערכה שניה. בעומד שמונה סאין גחלים. שכשמכניסין מהן למזבח פנימי ה' סאין לקטורת ישתייר עוד שם גחלים ע"ג המזבח החיצון, ששם היו מקטירין ב' בזיכין של לבונה של לחם הפנים. האברים ופדרים. דאמרינן לעיל (סוגרין אותו לצדדי המזבח מקטירן ב' אות למערכ') [סונקין אותן לצדדי המזבח היו מחזירין אותם למערכה]. הציתו שתי המערכות באש. מערכה [גדולה] ומערכה שניה של קטרת. ואין לומר בכאן האיך עיכול האברים ופדרים יקדום לתמיד של שחר. משום דעיכול אברים ופדרים סוף עבודת לילה הוא. ואליבא דאינהו דפליגי בפ' טרף בקלפי [יומא מ"ג ע"ב] דאמרי יותר משתי מערכות היו שם בכל יום, (ו)י"ל דהאי דקתני הכא הציתו שתי מערכות לאו דוקא ממש שתי מערכות, אלא אותן שתי מערכות שהיו חלוקין בסדור העצים, כמו של קטורת שהיתה צריכה בירור עצים יפים יותר מן האחרים כדפרשית לעיל, והנך כולהו כחדא חשבינן להו. ירדו ובאו להם ללשכת הגזית. כדי לפייס פייס שני, כדמפרש בפירקי' אחרינא דלקמן [ל' ע"א].
אמר רב גוזמא. הא דתני כשלש מאות כורים. השקו את התמיד. כדי שיהיה (מה) [נח] לפשוט. בכוס. גוזמא. ובצרות בשמים. היינו הבאי. ותבקע הארץ לקולם. גוזמא. אין עניות במקום עשירות. לפיכך א"א אלא בשל זהב. ותימא דכיון דאין עניות במקום עשירות אפי' לענין להשקות את הבהמה שצריך לעשות בשל זהב, א"כ היה להם לעשות המחתה של זהב, ואנן תנן לעיל [כ"ח ע"ב] נטל מחתה של כסף וכו'. ועוד דלקמן בפ' אמר להם הממונה [ל' ע"א] בההיא בבא גופה דקתני השקו את התמיד בכוס של זהב קתני רישא הכי, נכנסו ללשכת הכלים והוציאו משם צ"ג כלי כסף וכלי זהב והשקו את התמיד וכו'. וי"ל דבכסף נמי אין שייך עניות, אלא בעץ דוקא או בנחושת. ורבא שהיה אומר גוזמא אפי' אם השקוהו בשל כסף, ועל זה אמרי' לאפוקי מדרבא שהיה סבור שלא השקוהו אלא בשל עץ. וה"נ מוכח לקמן בגמ' בפ"ד [ל"א ע"ב] דעשירות נמי שייך בכסף. כל מי שמתנדב עלה של זהב וכו'. נותן לאותן נדבות שהתנדבו והביאו, על אותו הגפן. והיינו גוזמא דקאמר ג' מאות כהנים.
<h2>דף כט:</h2>
ועל ע"ב נימין נארגת. נימין מפרש בערוך [ערך נר ה'] שנקרא עליה השתי כמו כפול, וחציו עולה וחציו יורד כדי שיתקרב הערב בתוכם בענין זה, ובענין אחר אי אפשר. ועתה לפי זה נראה בא להשמיענו ש[ע]ל ע"ב נירין נחלק הפרוכת, שחלק א' של ע"ב היה נארג מדמות א' יפה וחלק א' מדמות אחר כדי שיהיה בה ע"ב דמות יפים. ועל כל נימא כ"ד חוטין. פי', זה שאמרנו שהיתה מתחלקת לע"ב דמיות היינו לרחבה, אבל לארכה היו בכל נימא כ"ד חוטין, ואותן החוטין הן שמעלין ומורידין את הנימין שהם שתי, כי ע"י אותן החוטין נעשים הציורין, וצא ובדוק באורגין ותמצא שכך הוא. ושלוש מאות כהנים. גוזמא. וכתוב בתוספי צרפת [ביצה י"ד ע"ב ד"ה מפני] למה היתה מקבלת טומאה, הלא וילון אינו מטמא אלא מפני שהשמש מתחמם בו כדאיתא בפ"ק דמס' יו"ט [ביצה שם] וא"כ פרוכת דליכא למימר האי טעמא, שהרי אסורה בהנאה למה היה טמא. לאו פירכא היא, דאע"ג דאסורה בהנאה מ"מ כיון שאם היתה חול היתה ראויה לשמש להתחמם בה לפיכך אע"פ שהיא אסורה בהנאה מ"מ תורת כלי עליה בעבור זה הטעם שאם היתה מבחוץ היתה ראויה להשתמש לשמש, אבל אם לא היתה [ראויה] מבחוץ לשום תשמיש גם מבפנים לא היתה מקבלת טומאה. וראיה לדבר מכלי של איסורי הנאה שאע"פ שאסור להשתמש בו אעפ"כ הוא מקבל טומאה מפני שראוי לתשמיש אם לא היה אסור בהנאה.
הני מ"ט לא. כלו' של זית וגפן למה פסולים ע"ג המזבח. אמ' רב פפא משום דקטמי. כלומ' עושין אפר מרובה ואיכא אפר יותר מדאי ע"ג המזבח, ואיכא טירחא יתירתא לכהנים להוציא את הדשן. משום ישוב ארץ ישראל. שלא להחריב גפנים וזתים שבארץ ישראל. מאי נינהו דוקרי דלא קטמי ואזלא מקטם. זה אינו מן הברייתא. ונראה שהוא פי' הפרשנים שכתבו בגליון ספרם והמעתיקים העתיקו וכתבו על סדר לשון הגמרא. וכך ראוי להיות בספרים. מיתיבי על העצים אשר על האש, עצים הניתכין להיות אש. וכי כל העצים ראויין למערכה, הין כל העצים כשירים חוץ משל זית וגפן, ר' אליעזר מוסיף וכו'. בשלמא למ"ד משום דקטמי בהא פליגי וכו'. מיהו פי' דמאי נינהו דוקרי דלא קטמי ואזלי מקטם נראה שכך ר"ל, עצים הניתכין להיות אש, כלומ' מה הם עצים שניתכין מהרה להיות אש ונשרפין מהרה [ו]אינם נעשין אפר אלא בדבר מועט. אלו הן דוקרי דלא קטמי, כלומר כמו קנים הדוקרנים שנשרפים מהרה. דלא קטמי ואזלי מקטם, דהיינו שכלין והולכין מתוך האש ונעשים אפר. וכעין תנא ירושלמאה הוא כל הסדר שבכאן לפיכך לישנא קלילא וקצרה קא נקיט. וקא פריך ואזיל בשלמא למ"ד וכו' דמר סבר. ר' אליעז' דפוסל נמי של מייש ואלון סבר. אע"ג דלא קטמי מגואי. דהיינו שמבפנים אינם נעשין אפר לאלתר, אלא מבחוץ. כיון דקטמי מאבראי פסולין. ות"ק דלא פסיל להני כיון דלא קטמי מגואי וכו'.
<h2>דף ל.</h2>
מייתי תאנה חיוורתא ושייפי לה בחלבא דצוותא דסריקא לה ביזרא וקברי לה היכא דמסיק ימא שרטון קורא עבדא פירי לא עבדא ותלתא כורכי מינייהו לא מחזיקא להו גמלא. מפ' בערוך [ערך] שרטון שלוקחים הגרעינים של תאנה חיוורתא ומושחין אותה בחלב כדי שידבקו הזרעים ביחד. ופי' דצבתא הוא מלשון צבת דבר הנדבק זה לזה יחד. ולי נראה דצבתא הוא מלשון [במדבר ה' כ"ב] לצבות בטן, כלומר שייפא לה בחלבא לתאנה, מפני שנבקעת מחמת שומנה ועל כן צריך ע"י החלב למשחה שידבקו יחד. והיינו דקא מסיק דסריקא ליה ביזרא, כלומ' במקום שבין זרע לזרע מושחין בחלב כדי שידבק בטוב יחד זה בזה. ביזרא הוא זרע כדאיתא בפ' כיצד הרגל [ב"ק י"ט ע"א] דשדי ביזראני. וכל המפרש שבחלב שרץ הנקרא צב היו מושחין, זה א"א להיות, כי לצב אין חלב. אם לא נאמר (שבחלב) [שבשומן] של צב היו מושחין אותו, אבל איני יודע אם נופל על שומנו של צב לומר חלב. ואותן גרעיני תאנה נוטעין בארץ ישר'. דקורא עבדא פירי לא עבדא. כלומ' שבענין הזה גדל העץ מהן דוקא אבל לא פירות. ומצליח כ"כ ששלשה ענפים מהם אין אדם יכול למשכן יחד בגשר.
כדי שתהא הרוח מנשבת. כלומר כדי שיבער יותר בטוב. ומה שהיו עושין החזית כלפי מזרח יותר משאר מקומות, משום דכל ענייני עסיקת התמיד כלפי מזרח אנו עוסקי' לעשות, כדבעי למימר לקמן [ל"א ע"ב] שנים ליום כנגד היום. מקומות מקומות עבדי. כלומר חזית היו עושין כמין חלון גדול בעבור נישבת הרוח. [ו]בעבור הצתת האליתא היו עושין מקומות מקומות בריוח דבר מועט כדי כניסת האליתא, כדי שתהא המערכה נבערת מכל צד, וזה לא היה נקרא חזית.
מתניתין אמר להם הממונא רבא. אמתני' דפירקי' דלעיל [קאי], דקתני ירדו ובאו להם ללשכת הגזית. באו והפיסו מי מדשן מזבח הפנימי וכו'. הכא משמע לכאורה דדישון מזבח הפנימי היה אחר זריקת התמיד ולקמן בפ' לא היו כופתין [ל' ע"ב] נפרש בסדרא דתמיד טפי. הראש והרגל של ימין. העוקץ. הוא הזנב. והרגל של שמאל. החזה. הרואה את הקרקע. וחותכין אותו מכאן ומכאן בלא ראשי צלעות, כי ראשי הצלעות היו נחתכין עם הגרה כדמוכח לקמן [ל"א ע"א]. והגרה. מקום שמעלה גרה הוא דהיינו הצואר, ובו מחובר הקנה והכבד והלב כדמפרש בקונטרס התם במסכת יומא [כ"ה ע"א]. ואחר שהפיסו וזכה מי שזכה חזר ואמר להם הממונה צאו וראו. ולשם בקונטרס [יומא כ"ח ע"א] מפ' כמו כן דהממונה הוא הסגן. ואומר להם צאו וראו על החומה או על הגג. זמן השחיטה. שחיטת התמיד, כלומ' אם האיר המזרח, שהשחיטה פסולה בלילה, כדכתיב [ויקרא י"ט ו'] ביום זבחכם יאכל. (בדקו) [ברקי]. האיר המזרח. מתי' בן שמואל, שהיה ממונה על הפייסו', הי' שואל להרואה שאמר ברקאי. האיר פני כל מזרח עד שהוא בחברון. עד שאדם יכול לראו' החברון שהיה סמוך לה, והצופה אמר הן. ואמרו בתלמוד ירושלמי [יומא פ"ג ה"א, י"ג ע"ב] להכי אמר בחברון, להזכיר זכות אבות שבחברון.
היתה במקצוע צפונית מערבית. ובפ"ק דמס' יומא [י"ז ע"א] מפ' בגמ' דהאי דקתני הכא היתה במקצוע צפונית מערבית, היינו לאו משום דממש היתה עומדת שם, דאדרבא עיקר היתה עומדת בקרן מערבית דרומית. אלא האי דקתני הכא שבמקצוע צפונית מערבית היתה עומדת, היינו למאן דאתי מדרום דמתחזיא ליה בצפון כדאיתא לשם. ובדין הוא דהוה ליה למיתני הכי, והרי לשכת הטלאים היתה בקרן דרומית מערבית, אלא משום דבענין אחר לא היה יכול לאשמעינן דאקצויי מקציא, אלא בכה"ג דנקיט בלישנא דסתרא הך בבא אמתניתין דמס' מדות [פ"א מ"ו], כדי לאשמועינן דהאי לישנא לאו דוקא ממש אלא כדמפרש התם דלמאן דאתי מדרום מתחזיא ליה בצפון דאקצויי הוות מקצייא, כלומר בשתי המקצועות היתה נראת, שארוכה היא ועומדת במערב ומארכת לצד צפון ודרום עד קרוב למקצועות שמכאן ומכאן, ודאתי מצפון מתחזיא ליה שמשוכה לצד דרום יותר ודאתי מדרום מתחזיא ליה משוכה לצד צפון. ומיהו התם במסכת יומא פ"ק [י"ז ע"ב] היכא דרמי מתניתין דתמיד דהכא אמתניתין דמס' מדות הקשה בתוס' [ד"ה והא] בשם ריב"א הלוי ז"ל דאמאי לא משני הכי, דהך מתניתין דתמיד דקתני לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית איהו קחשיב צפונית מערבית דעזרה, דקא חשיב לשכות העזרה, ונימא דלשכת החותמות ולשכת בית המוקד דקחשיב הכא לא היו לשכות בית המוקד אלא אימא דשל העזרה הוו, ומתניתין דמדות דקתני מערבית דרומית היא היתה לשכת טלה קרבן איהו חשיב מקצוע דבית המוקד, ובית המוקד היה עומד בצד צפונית דעזרה נמצא דרומה של בית המוקד היא צפונית של עזרה, ומקצוע מערבית דרומית של בית המוקד היא צפונית מערבית של עזרה ולא קשיין מתניתין אהדדי.
וגם מלשכת לחם הפנים נמי לא הוה מצי לאקשויי לפי זה הענין שאמרנו, דהתם במתניתין דמס' מדות חשיב להו בדרומית מזרחית ובתמיד חשיב ליה לסוף. דשפיר תני ליה לסוף, דהוה ליה בקרן מזרחית צפונית, שלשכת הטלאים במקצוע צפונית מערבית דעזרה, לשכת החותמות במקצוע מערבית דרומית דרך ימין, ולשכת בית המוקד בקרן דרומית מזרחית דעזרה, ולשכת לחם הפנים במקצוע מזרחית צפונית דעזרה, דהיינו נמי הוה במקצוע דרומית מזרחית של בית המוקד הואיל ובית המוקד עומד בצד צפוני דעזרה. אבל יש לומר דלאו פירכא היא, שהרי לשכת הטלאים ולשכת לחם הפנים זה ברור שהיו לשכות דבית המוקד ולא לשכות דעזרה, כדקתני בהדיא [מדות א' ו'] שהיו כקיטוניות פתוחות לטרקלין, וא"כ האיך יתכן הדבר דתנא דתמיד הוה קחשיב ללשכות דבית המוקד דהיינו לשכת טלה קרבן ולשכת לחם הפנים בכלל לשכות העזרה דהיינו לשכת החותמות ולשכת בית המוקד, דאפי' לשכת בית המוקד עצמה אינו נראה אם היתה מלשכות העזרה שהרי קרי ליה תלמודא בהדיא. ועוד דבפרק בתרא דמס' מדות [פ"ה מ"ג] קחשיב שש לשכות בעזרה ולא קחשיב הני התם, אלא ע"כ הנך דקחשיב הכא לשכות בית המוקד נינהו, לפיכך הוצרך לתרץ בענין אחר. ובמס' מדות בתוס' צרפת [יומא י"ז ע"א תוד"ה ומר] מקשין אמאי [לא] קא משני בלשכת לחם הפנים נמי דאקצויי הוות מקצייא, והיה לו לומר האי דקחשיב לה בדרומית מזרחית במדות דהיינו למאן דאתי מצפון, והאי דקחשיב להו הכא מזרחית צפונית היינו מאן דאתי מדרום. אבל לאו פירכא היא, דכיון דהכא מיסתם קא סתים לה תנא ולא קא מפרש בהדיא באיזה מקום היתה עומדת, והתם במסכת מדות מפרש המקום שלה בהדיא, ש"מ דהתם במסכת מדות דוקא קתני, ומתניתין דמס' מדות היא פי' דמתניתין דהכא דמסכת תמיד. אבל לשכת טלה קרבן מפרש הכא והכא, אלא דהכי קתני לה במקצוע צפונית מערבית והתם קתני לה במקצוע מערבית דרומית, לפי' ע"כ לאו פירושא דהדדי נינהו. ומעתה צריכין אנו לפרש אמאי קחשיב במסכת מדות לשכות אחריני לבית המוקד מהנהו דקחשיב הכא. במס' מדות קחשיב של טלה קרבן ולחם הפנים ושגנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ושל ירידת הטבילה, והכא קחשיב לשכת [הטלאים לשכת] החותמות ולשכת בית המוקד ולשכה שהיו עושים בה לחם הפנים. ובתחילה נפרש מהו לשכת בית המוקד, דהיינו בית המוקד ממש, שזה א"א להיות, שהרי כיון שמנה אותה בכלל אלו שפתוחות לבית המוקד מכלל דלשכת בית המוקד לאו היינו בית המוקד. אלא י"ל דעל שם כך נקראת לשכת בית המוקד מפני שצרכי בית המוקד היו גונזין שם, כגון כלים שהיו צריכין לתיקון המדורה שהיו עושין בבית המוקד וכסתות של כהנים שהיו ישנים שם. ומעתה נחזור לפ' ההיא דמס' מדות ומתני' דהכא דלא ליקשו אהדדי כדאקשי'. דאיכא למימר דהאי דקחשיב במסכת מדות בפרק קמא אותן ד' לשכות שהיו בד' קצות בית המוקד ממש, דהיינו שתים בקדש במערבית דרומית ומזרחית דרומית, ומפני שתים. ואותם שתים של אבני מזבח וירידת הטבילה היו חוץ לעזרה, [בש"ס וילנא הגירסא, ומפני ששתים אלו היו בעזרה, ואותן ב' לשכות שגנזו בה אבנים של מזבח וירידת הטבילה היה חוץ לעזרה], כי בית המוקד היה חציו בתוך העזרה וחציו חוץ לחומת העזרה, ובשביל כך הכא במסכ' תמיד קחשיב הנך דלגואי קיימא, משום דהכא במס' תמיד עסקינן במילי דלגואי, והרי מי שהוא עומד בעזרה נראה לו שמסוף חומת העזרה הוא סוף בית המוקד, ובשביל כך קחשיב הנך לשכות בית המוקד דקיימי בסוף חומת העזרה במקום שכלה חציו, וגם אותם שתים שהם בשני המקצועות אחריני. אבל לשם במסכת מדות דבמילי דאבראי עסקינן, דהא מבראי לגואי קחשיב, בנין הר הבית ואח"כ העזרה, לפיכך לא קחשיב הנך שתים שאצל חומת העזרה מבפנים, מפני שאותו שנכנס בבית המוקד אינו רואה להדיא כולי האי כי אם מה שלפניו, אבל מה שלצדדין דהיינו אותן שבפנים שבסוף חומת העזרה לא קחזי להו כולי האי להדיא. וכדי שיהא נוח להתלמד נציירם בכאן. ועתה לפי אלו העניינים נמצינו למדים לפי הנראה דאלו שתי המשניות לא קשיין אהדדי ותו לא מידי.
נכנסו ללשכת הכלים. נראה דכל היכא דקתני לישנא דרבים, כגון האי נכנסו, וכגון האי דלעיל צאו והביאו טלה וכו', י"ל דבאותו שירות היו מתעסקים כולם. וכן כל כיוצא בזה. תשעים ושלש' כלי כסף וכלי זהב. לצורך העבודה.
<h2>דף ל:</h2>
אע"פ שהוא מבוקר מבערב. דקיימא לן [ערכין י"ג ע"א] שהיו מבקרין אותו ד' ימים קודם שחיטתו. בית המטבחיים היה לצפונו של מזבח. פירוש מקום המטבחיים, דאין נראה שהיה שם שום בית עשוי. ועליו שמונה עמודים ננסין. פירוש על אותו מקום היו נעשים עליו שמנה עמודים. ננסים. קצרים. כלומר שלא היו גבוהים כשאר עמודים שבעזרה, כמו שהננס הוא קצר משאר בני אדם. ולפיכך היו נמוכין כדי שיהו נוחין להשתמש יותר. ורביעית של ארז על גביהן. מפ' בערוך [ערך רבע ד'] רביעית הוא לוח של ארז. ולפי הנראה י"ל שלפיכך נקראת רביעית, מפני שהיתה מתוחה מעמוד של זה לעמוד זה והרי היא כמו רובצת ע"ג שני העמודים, דרובץ תחת משאו [שמות כ"ג ה'] תרגומו רביע תחות טועניה. ואונקליות של ברזל היו קבועים בהם. פי' אונקלא הוא ברזל שראשו כפוף ומפ' בערוך [ערך אנקל] התשי' אגמון באפו [איוב מ' כ"ו] תרגום אפשר דתשוי אונקלא. דהיינו כמו שמשימין לגמל באפו אונקלא ובזה מושכין אותו כעין שנמשך הסוס ברסנו. והאגמון הוא כפוף דכתיב [ישעיה נ"ח ה'] הלכוף כאגמון ראשו. ועל אותן האונקליות היו תולין ומפשיטין. ושלשה סדרים היה לכל אחד ואחד. פירוש לכל מקום ומקום שהיתה רביעית של ארז היה בתוכה אונקליות של ברזל קבועים שלשה סדרים, כי רביעית של ארז היתה רחבה כ"כ בכדי שהיתה מחזקת שלשה סדרים מן האונקליות, כי רחבה של רביעית היתה מונחת על שני עמודים והיתה רחבה הרבה לפיכך היו יכולים לקבוע בה מלמטה ברחבה של רחבה ג' סדרים כזה מיהו בציור זה אינו כי אם סדר אחד אבל ברביעית היה עשוי שלשה סדרים כענין [זה]. שבהם תולין ומפשיטין. פירוש לאחר שהפשיטו על שלחנות של שיש שבין העמודים, כמו שדרך הטבחים שמפשיטין תחילה בקרקע ואח"כ תולין למעלה לפשוט אותה את הכל ולפתוח את הבהמה ולהוציא את בני מעיה לחוץ, ומה שטבחי הדיוט עושים בארץ הם היו עושין על השלחנות. מיהו הא דקתני שבין העמודים, לאו דוקא ממש בין העמודים, דהא תנן בפרק בתרא דמס' מדות [פ"ה מ"ב] דשלחנות היו רחוקים מן הננסין ד' אמות. אלא האי דקתני שבין העמודים, כלומר מכוונים היו כנגד בין העמודים, אבל ודאי מרוחקים היו ד' אמות. ויש לשונות אחרים ואין מתיישבים אבל זה נראה בעיני. מיהא הא תימ' לי למה הוצרך לשנות זה בכאן האיך היה בית המטבחיים, הא תנא לה חדא זימנא במסכת מדות [פ"ג מ"ה] כולה הך בבא דבית המטבחיים. ואי משום דהזכיר בית המטבחיים במשנתינו נקט לכולה מילתא דבית המטבחיים, כדקתני [לעיל ע"א] מושכו והולך לו לבית המטבחיים. א"כ הא דתנן נמי לעיל [שם] נכנסו ללשכת הכלים, ה"ל למימר נמי היכן היתה עומדת. ואעפ"כ בין כך ובין כך תימה הוא למה אינו מודיענו היאך היתה עומדת. ועוד תימה במסכת מדות נמי לא קחשיב לה בהדי שום לשכה דקחשיב התם. ובמסכת שקלים פ' אלו ממונים [פ"ה מ"ד] תנינן שתי לשכות היו במקדש אחת לשכת החשאין ואחת לשכת הכלים, ולא ידענא אי דוקא במקדש קאמר כגון סניף למקדש, או בעזרה וכדאמרי' בעלמא [ביצה י"א ע"ב] אין שבות במקדש דהיינו נמי העזרה, וכדכתי' [במדבר י"ט כ'] את מקדש ה' טמא והיינו אפילו בעזרה. ועוד דהתם לא משום דהיו גונזין בה כלי שרת, אלא כל מי שיתנדב כלי זרקו לתוכו, לפיכך צריך עיון באיזה מקום היתה עומדת.
היו מקדימין וד' כלים בידם וכו'. נראה דבשביל כך שנה בלשון הקדמה מפני שעדיין לא היה דבר מזומן ליכנס ולדשן עד שהיו פותחין ההיכל, לפיכך נקט לשון הקדמה, כלומר היו מזמינים הכלים בידיהם לכשיפתחו ההיכל שיהיו מזומנים בידם. הטנא והכוז. הטנא נראה שהוא מלשון כובד ומשא כדאמרינן בעלמא [ר"ה ד' ע"א] מטונך והכי אמרינן נמי [פסחים ק"ה ע"ב] כי היכי דלא ליהוי עליה כטונא, ובשביל שהיה קצת כבד יותר מן הכוז נקרא טנא. וטנא נמי דכתיב בקרא [דברים כ"ו ב'] על שם זה נקרא. והכוז על שם קטנו כדאמרינן ביבמות [ע' ע"א] הריני כפרת בן בתי כוזא. ושתי מפתחות א' יורד לאמת השחי וא' פותח בו כיון. כלומר שני מנעולים היו לאותו פשפש, אחד מבפנים ואחד מבחוץ. אותו שבפנים היה צריך להושיט זרועו עד בית השחי עם המפתח קודם שהיה יכול לפותחו, ומנעול החיצון כיון שנותן את המפתח נפתח לאלתר. ובספר הערוך [ערך כוון ג'] הביא ראיה דכיון זהו לאלתר, כדאמרינן [פסחים ל"ז ע"א] אפשר יעשנו בדפוס ויקבענה כיון, כלומ' במהרה. אבל הלשון הוא תמוה, דקתני אחד יורד לאמת השחי ברישא, דהיינו משמע אותו שהיה יורד אמת השחי אותו היה פותח תחילה, ולכאורה משמע דאותו שהיה מבחוץ היה פותח תחילה ואח"כ היה מכניס זרועו עד השחי. בא לו לפשפש הצפוני. כלומר אותו שהיו המפתחות בידו בא לו לפשפש הצפוני. ונטל את המפתח ופתח את הפשפש ונכנס להתא ומהתא להיכל. [שבדרום לא נכנס בו אדם]. כי אותו הפשפש לא נפתח מעולם, כי לא יתכן להיות נכנס ויוצא להדיוט במקום שדרך שכינה לבוא. ויש לתמוה שבמשכן לא היה עשוי מקום מיוחד לשכינה לבוא. ומורי הרב החסיד אמר שמקום הועד היה שם באותו מקום שהקב"ה מתוועד שם עם העליונים לגזור גזרות ולעסוק בצרכי העולם, אבל שכינה נכנסת שם לבין שני הכרובים אפילו דרך הפתח או משאר מקום. והגיע לשער הגדול. של היכל. והעביר את הנגר. שבפנים, דהיינו כעין בריח. ואת הפותחת. עשויין כדי לסגור את השער בפנים. ופתחו. פירוש פתחו מבפנים אותו הפותחת. ולא היה השוחט שוחט. את התמיד. עד שהיה שומע קול שער הגדול של היכל שנפתח. משום שנאמר [ויקרא ג' ב'] ושחטו פתח אהל מועד, ואמרינן [עירובין ב' ע"א] בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול. מיהו בכאן משמע לכאורה דשחיטת התמיד קודמת לדישון מזבח הפנימי והטבת הנרות, ולקמן בפ"ד נפרש בה טפי.
קול המגריפה. היינו מגריפה דאמרינן במסכת ערכין [י' ע"ב] שהיו בה עשרה נקבים וכל א' מוציא עשרה מיני זמר. ואע"פ שהערוך [ערך גרף — מגריפה] ושאר המפרשים ז"ל רוצים לומר שבאותה המגריפה עצמה היו גורפין בה את האפר מע"ג המזבח, וכדתנן בפירקין דלעיל [כ"ח ע"ב] בפרק נטלו את המגריפות. נראה דלאו מילתא היא, דהיאך יתכן שבכלי שיר היו חותין את האפר. ועוד מה דוחק היה לתקן כלי שיר מזה. וגם לקמן נמי לא משמע הכי, דלקמן בפרק [ד'] (ל"ג ע"א) קתני במתניתין שהמגריפה היתה משמשת שלשה דברים, ואם איתא שהיו גם גורפין בה א"כ היתה משמשת ד' דברים. לפיכך נראה דזאת המגריפה אינה מאותן מגריפות שהיו גורפין בהן את האפר, אלא אחד מכלי שיר היתה, ומה שקראוה מגריפה על שם שכמו שמגריפה גורפת את הדשן יחד כך אותו הכלי מחבר מיני זמר יחד. והא דתנן לקמן בפ' אמר להם הממונה זוטא [ל"ג ע"א] נטל את המגריפה וזרקה בין האולם ולמזבח. האי זריקה לאו זריקה ממש, שהרי מי מוציא קול ע"י זריקה, אלא האי זריקה היא כדאמרינן בעלמא [שבת ג' ע"א] נזרקה מפי חבורה, דהיינו שכל אחד ואחד כיון לדעת חבירו ויצא מהם הדבר כמו פתאום, שלא היה יודע איש מה בדעת חבירו ואעפ"כ כוונו לדעת אחת, משום דאגב דחביבא להו מילתא לאומרה לא המתין אחד לחבירו ויצא הדבר מהן מהרה, כך בכאן גבי מגריפה דכשהיו רוצים לשורר בה לא היו מוציאין כל הקולות יחד אלא פעמים קול זה ופעמים קול זה כדרך שמנגנים בכנורות שמרבים ענייני קולות כדי לתקן הנגינות, ובה היה מתחיל לשורר וממנה היו יודעים הלוים שכבר נכנסים לדבר בשיר. אבל בכאן כשהגיעו בין האולם ולמזבח, זרקה כולה בפעם אחת, דהיינו שכל הקולות שהיו בה היה מכוון להוציא ביחד, ולפיכך היה קול גדול שלא היה אדם שומע את קול חבירו [לקמן ל"ג ע"א]. וגם כשקול גדול נופל בפעם אחת נראה כיוצא פתאום, וכשהרעמים עושים כמו קול קטן אז אינו נראה כפתאום, אבל כשעושים בקול גדול אז נראה כפתאום הדבר.
קול הצלצל. חליל וצלצל כלי שיר היו. וא"ת אמאי לא קחשיב בהדייהו נמי אנא השם כשהיה כה"ג אומר דה"נ אמרינן בשלהי פ"ק דמסכת יומא [כ' ע"ב] שהיה נשמע ביריחו. י"ל דהכא לא קחשיב אלא הנך דהוו בכל יומא ויומא לאפוקי התם שלא היה אלא ביום הכיפורים בלבד. ובתוספות צרפת [יומא ל"ט ע"ב ד"ה וציר] מקשים דבפרק טרף בקלפי [יומא שם] קתני בברייתא דציר דלתות ההיכל לא היה נשמע כי אם שני תחומי שבת. וי"ל דציר דלתות ההיכל לחוד ושער הגדול לחוד, כי ציר דלתות ההיכל אפי' כשהיו (סגורים) [סוגרים] היה נשמע מפני כובד הדלת על צירה, כי של נחשת היה, וזה ודאי לא היה נשמע כי אם ב' תחומי שבת, וכשהיו סוגרים היו סוגרים דלת א' ואח"כ דלת אחרת, כי שני דלתות היו זו כנגד זו לסתום בא' חצי הפתח ובא' חצי הפתח, ובמס' מדות [פ"ד מ"א] קתני ד' דלתות היו לו, שתים מבפנים ושתים מבחוץ, ועתה אפי' בשעה שהיו סוגרים היה נשמע קול הציר. אבל בשעת פתיחת השער דהיה בשחרית, אז היה פותח שני הדלתות ביחד, והיה קול שני הדלתות נשמע עד יריחו. כי פתח ההיכל נקרא שער הגדול, אבל אולם לא היה לו דלתות ועל כן אין לומר דשער הגדול נקראו קולות של דלתות האולם. ובמתני' נמי לא תנן אלא שהיה נכנס מהתא להיכל לפתוח שער הגדול, ש"מ שער הגדול דהיכל קאמר. וכל זה מה שהיו עושין, כדי להרגיש את העזרה, ודוקא בשחרית. אי נמי בשחרית נשמע הקול יותר גדול מביום, וציר הדלתות היה נשמע שני תחומי שבת אפי' ביום. וא"נ יש לומר דהא דקתני הכא דקול שער הגדול היה נשמע מיריחו, דוקא מיריחו מפני שלא היה שם באותו דרך הרים ולא שום דבר המעכב את הקול. או שמא יריחו היתה עומדת בגובה והיו שומעין, אבל מצד אחר לא היה נשמע אלא ג' פרסאות, דהתם מצד אחר שלא היה כנגד יריחו קאמר. והא דקמסיק [יומא כ' ע"ב] ואעפ"כ כה"ג משובח, דאמר מר וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו ואמ' רבה בר בר חנה א"ר מירושלים עד יריחו עשרה פרסאות. לאו מחמת הכי קאמר שהוא משובח, שזה היה נשמע עשרה פרסאות וזה ג'. דה"ה איכא למימר דכה"ג לא היה נשמע מצד אחר כי אם ג' פרסאות, אלא על זה אומר שהוא משובח כדמסיק התם, (ואלו) [דאע"ג] דהכא איכא חולשא והכא ליכא חולשא, וגם דהכא יממא והכא ליליא. ומורי הרב החסיד ז"ל אמר דכל הנך דקתני שהיו נשמעין ביריחו מעשה ניסים היו, ודוקא ביריחו היה נשמע ולא בשאר צדדים מפני שיריחו היתה כמו ירושלים, מפני שהיא היתה תחלת כבוש א"י, וכמו שתרומת דגן צריך לתרום כן נתרמה א"י עצמה, ובשביל כך החרימה יהושע להיות קודש, לפיכך היא כמו ירושלים, והיו נשמעים בה כל הנך דקתני, כדי שירגישו בני אדם שביריחו יש כמו כן קצת קדושה כמו בירושלים. לפיכך באלו יותר משאר דברים, מפני שכל אלו הדברים קול שער הגדול ומוכני וצלצל וגביני כרוז הם תחלת עבודות המעמידים את הכהנים לעבודתם ולוים לדוכנם, וגם קטורת הוא תחילת עבודת פנים ודי בהנך. והא דקמסיק במסכת יומא דכה"ג משובח, היינו לפי ראות בני אדם, אבל לא היה כח בשום אדם לשמוע קולו ביריחו אלא שנס היה. והאי דלא קחשיב להו בכלל ניסים הנעשים בבית המקדש, משום דמילי דבראי כמו קול ביריחו לא קא חשיב. והם אומרים הגיע. מפרשים המפרשים דאשומעין קול שער הגדול קאי, כלומר כשהיו שומעים קול שער הגדול היו אומרים הגיע זמן השחיטה, שכבר נפתח ההיכל. ונראה דבשביל כך הם מפרשים כך, דאקול המוכני היה קשה להם לפרש, דמה הוצרכו לזה הסיום בכך והם אומרים הגיע, כי זה כבר אשמועינן בפרק קמא [כ"ח ע"ב] ובכאן אינו מונה כי אם אותם הנשמעים למרחוק. לפיכך רוצים לפרש דלא קאי אמוכני אלא אקול שער הגדול דקא עסקינן ביה הכא במתניתין.
נכנס ונטל את הטנא. כלומר עד עכשיו היה מתעסק אותו מי שזכה בדישון מזבח הפנימי בפתיחת השער, אבל עתה נכנס ונטל את הטנא והניח לפניו. מיהו האי נטל את הטנא דקתני לא בעבור זה דקודם לכן לא היה הטנא מונח, אלא ביד אותו הכהן שלקחו מתחלה היה בידו עד עכשיו, אלא בכל מקום שאדם אינו עסוק באותו דבר ועתה הוא עוסק שייך האי לישנא דלשון נטילה, דקודם עד שלא היה צריך לטנא קתני נטל את המפתח כלומר לקח את המפתח ונתעסק בו והניח הכלים האחרים, ועתה לקח את הטנא והניח את המפתחות והיה מתעסק בזה. ובאחרונה כיבד את השאר וכו'. מפרשים המפרשים דבאחרונה כיבד את השאר של דשן בתוכו לאמצעיתו של מזבח, ונטלו והניחו בתוך כלי ויצא. ולקמן בפרק בתרא [ל"ג ע"א] מפרש למה היה מניחו לשם ולא היה מוציאו לאלתר.
ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין. קסבר האי תנא דמזרח ומערב היתה נתונה המנורה, לפיכך אלו שתי נרות שאצל המזרח הם נקראים נרות מזרחיים, מפני שאותם שתי נרות הם קרובים למזרח. מיהו אעפ"כ אינו נעשה נס אלא בנר שני מאלו המזרחיים, מפני שהוא קרוב למערב יותר מן הראשון שהוא ממש קרוב למזרח, והוא נקרא מערבי במקום אחר, דאמרינן [מנחות פ"ו ע"ב] זהו נר מערבי שנעשה בו נס. דהא מדקתני הכא מצא שתי נרות מזרחיים דולקים, ולקמן בפרק בתרא [ל"ג ע"א] תנן מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק, ש"מ דהאי נר שני משני נרות מזרחיים הוא הנקרא מערבי. ואית לן למימר נמי מדתנן מצאו שכבו, ש"מ שאחר שמת שמעון הצדיק עסקינן, שכבר לא היה נעשה נס. ומש"ה כי קתני מצא דולקין מדשן את השאר אותן חמש ומניח אלו שתים במקומן, עד שהיו עושין דברים אלו בינתיים למר כדאית ליה כו' ביומא [ל"ג ע"ב], דאיכא מ"ד (דברים) בד' תמיד מפסיק להו ואיכא למ"ד דבקטורת מפסיק להון. מצאן שכבו. ואותן חמשה מצא דולקים. מדשנן ומדליקן מן הדולקים. ואח"כ היה מכבה אותן חמשה ומדשנן, ואותם שנים היה מניחן עד לאחר כך כדי להפסיק בין הטבת ה' נרות להטבת שניים. וביומא באמר להם הממונה [ל"ג ע"ב] מפרש טעמא למה היה צריך לחלק בין הטבת חמש לשתים. וגם מפרש אמאי עביד הטבת חמש נרות ברישא. וגם מפרש אמאי לא קא עביד שיתא ברישא ובתר הכי חדא. לפיכך כיון שאי אפשר בלא הפסקה, היה צריך על כרחו לשנים שמצאן שכבו לדשנן ולהדליקן מן הדולקים, ואח"כ לכבות ולדשן באותה שעה אותם חמש, ואחר דם התמיד או הקטרת הקטורת היה חוזר ומדשן אותם שנים מזרחיים שכבר דישן והדליק, שאע"פ שעכשיו נמצאו מזרחיים שני פעמים מדושנים, אין בכך כלום, דמאחר שאחר הדלקת שני המזרחים מתחיל לדשן כסדר החמש עם הפסקת דם התמיד או הקטורת כל שבעת הנרות, שפיר קיים מצות הטבה. וא"ת למה מדשנן ומדליקן, ידליקם בלא דישון, מאחר שהוא צריך עדיין אחר דישון חמשה נרות לדשנן. י"ל דהדלקה בלא דישון לאו אורח ארעא למעבד לפיכך בענין אחר לא אפשר. וא"ת למה היה מדשן אלו מזרחיים באחרונה, דאדרבה נאמר דאין מעבירין על המצות ויתחיל מן המזרחים לדשן ה' נרות, ושנים שאצל הפרוכת ידשן באחרונה. י"ל מפני שנר מערבי שהוא אחד משני מזרחיים היה רגיל להיות דולק מפני הנס, ונמצא שלא היה צריך לדשנו, והרי לא היה יכול להתחיל מן המזרחי לדשן שאם היה מתחיל מן המזרחי ממש שהוא אצל המזבח היה צריך לדלג על אותו שהוא שני לו דהיינו נר המערבי שהוא דולק וזה הדישון היה לסירוגין, לפיכך אי אפשר לעשות כן, אלא על כרחך היה לו להניחם מלדשן עד באחרונה. ובשביל כך בתחלה היה מדשן חמשה נרות שכלפי הפרוכת ומניח הדישון בתוך הכוז והכוז היה מניח על מעלה שניה ויוצא עד לאחר הקטרת הקטורת או זריקת דם התמיד ואח"כ היה מדשן שני המזרחיים.
ואגב גררא נימא בה טעמא דלמאי מתעביד טפי ניסא בהני שנים מאחריני, דמסתברא להיות יותר נס באותו שהוא ממש אצל הפרוכת, מפני שהוא קרוב לשכינה יותר. אלא היינו טעמא שבאחד מן המזרחיים נעשה הנס יותר, מפני שמן הדין היה להיות נס במזרחי הראשון שהוא היה אצל המזבח ממש, כדי שלא יעבור על המצות, והיה משם מתחיל המדליק להדליק כסדר. וגם אותו עומד לימין המדליק, והיה מקיים כמו כן כעין פינות של דרך ימין בכל הנרות כסדרן. אלא כדי להודיענו שגם מתוך זה הנס יהיה ניכר שהשכינה שורה בישראל במקום ארון לפנים מן הפרוכת, וכאילו מעיד על דבר זה, שהשכינה במערב גורם דבר זה שהוא דולק. ולמ"ד מצד צפון ודרום היתה מונחת, האמצעי הוא נקרא מערבי, כלומר האחרונים הם סניף אליו והוא העיקר והמשובח ביניהם ועל שמו נקראים כולם, כדאמרי' במס' מנחות בפרק שתי הלחם [צ"ח ע"ב] מכאן שהאמצעי משובח, אבל אליביה מתוך נר אמצעי שהוא מערבי נקרא לא היה ניכר שום עדות אם מחמת הדליקה בלבד. אלא שזה היה עדות, שאם לא מפני שהשכינה שורה לפנים מן הפרוכת למה היה נעשה הנס במנורה יותר מכל הכלים שבהיכל כגון מזבח הזהב והשלחן, אלא באלו מודיענו שהשכינה גורמת לה, מפני שהיא קרובה לפרוכת יותר מכולן. וגם שהתורה נמשלה לנר, דכתיב [משלי ו' כ"ג] כי נר מצוה ותורה אור וגו' והלוחות מונחות בארון. ואע"פ שבלחם הפנים שעל השלחן נמי נעשה נס שהיה חם ביום הלקחו [יומא כ"א ע"א]. זה אינו נעשה נס גלוי וניכר שיהיה נראה לכל אדם כמו הנר שהוא נראה למרחוק לכל רואיו, אבל הלחם אינו נראה כי אם ללוקחים אותו ולא לרואים, לפיכך זו היא עיקר העדות.
ובה שלש מעלות. בספרי [בהעלותך פיסקא א' ב'] מפיק לה מקרא דצריך לעשות [מעלות] למנורה, דכתיב [במדבר ח' ב'] בהעלותך, כלומ' עשה לה מעלות, מכאן אמרו אבן היתה שם ובה ג' מעלות. אבל זה אינו מפרש לשם למה לא היו יותר מג' מעלות ד' או ה' או שתים, וטעם גמור איני יודע. וגם למה היה מונח על מעלה שניה ולא ע"ג קרקע או על מעלה שלישית או למעלה ע"ג האבן במקום שעמד להדליק.
לא היו כופתין את הטלה. פירש כגון טלה של תמיד, כגון ד' רגליים יחד כדרך שאנו עושים. אלא מעקדין אותו. ובגמרא [לקמן ל"א ע"ב] מפ' האיך מעקדין אותו. ראשו לדרום ופניו למערב. ותנן נמי במס' יומא פ' אמר להם הממונה [ל"ה ע"ב] כה"ג גבי פר יום הכפורים ראשו לדרום ופניו למערב, ופרכינן התם בגמרא [ל"ו ע"א] היכי משכחת לה ואמר רב כהנא בעיקם את ראשו. ואכתי פריך טובא דנוקמיה להדיא, ואמר אביי חיישינן שמא ירביץ גללים. והכי נמי הכא כל מה שהיו יכולין להרחיק שלא יהיה מטיל גללים לצד המזבח היו עושין. של שחר היה נשחט על קרן צפונית מזרחית על טבעת שניה. פירש המפרש דמשום הכי על טבעת שניה, שאם היה שוחטו על טבעת הראשונה שבקרן זוית יהא מונח באלכסון, וכ"ד טבעות היו שם לכ"ד משמרות והיו עומדין בד' שורות ששה בכל שורה ושורה. ויש לתמוה על זה הפי' דא"כ טבעת ראשונה לבטלה היתה שהרי זבח אחר כמו כן יהא מונח באלכסון. לפיכך נראה לפרש דהאי בקרן מזרחית צפונית דהיינו קרן של מקום הטבעות קאמר, כלומר על שורת הטבעות שהיא חיצונה כלפי מזרח, לשם היה נשחט על טבעת שניה לאותה טבעת שהיא חיצונה לצד צפון העזרה, והיא נקראת קרן צפונית מזרחית לכל הטבעות כזה. וה"פ של שחר היה נשחט על קרן צפונית מזרחית של טבעות, ולא ממש על קרן צפונית מזרחית אלא סמוך לקרן מזרחית צפונית בכל הצורך, כי (ב)ד' שורות היו ובכל שורה ששה טבעות, אבל סימן לדבר קצת ציירתי לתת פתח לתלמידי. וכענין זה כמו כן יש לפרש לענין תמיד של בין הערביים שהיה נשחט על טבעת שניה בקרן צפונית מערבית כדי לקיים בשניהם כנגד היום, דבשחר החמה זריחתה מן המזרח על כרחך היה נשחט בקרן מזרחית צפונית. ובערב זורחת יותר ממערב לפיכך של בין הערביים נשחט על קרן מערבית דרומית. וטעם לדבר י"ל דבשביל כך היה נשחט על טבעת שניה, משום דכל כמה דהוה מצי לקרובי ליה לצד המזבח היה עושה. דכל מה שהוא לפנים לצד המזבח הוא יותר קרוי לפני ה' יותר. ומן הדין היה לשוחטו ממש על הטבעת שאצל המזבח, אלא משום דבעי' כנגד היום ובטבעת שאצל המזבח ממש לא מקיים כנגד היום, מחמת שכותלי המזבח הם מעכבים את החמה מלזרוח סמוך לה, ובתמיד כתיב מלפני ה', לפיכך על טבעת שניה מקיימא כנגד היום וגם קצת לפני ה'. והיינו טעמ' נמי דתמיד של בין הערביים.
ומעתה נתחיל לפרש סדר התמיד דלא ליקשו משניות דסדר התמיד להדדי. כי לפי סדר משנתינו בפירקין דלעיל [ל' ע"א] הוה משמע דשחיטת התמיד קודם לדישון מזבח הפנימי והמנורה, מדקתני בפירקין דלעיל מי שוחט מי זורק ברישא דכולהו עבודות ואח"כ מי שזכה בתמיד ואח"כ מי שזוכה בדישון מזבח הפנימי ואח"כ במנורה. והכא בהאי פירקא קחשיב שחיטת התמיד וזריקתו אחר כל הנך עבודות דלעיל. ומשום דבעי למימר כאבא שאול [יומא ל"ג ע"א] דבדם התמיד הוה מפסיק בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות, שהרי בקטורת לא בעי למימר הכא דהוה מפסיק להו, דהא לקמן בפ' בתרא [ל"ג ע"א] קתני שאחר הטבת שתי נרות היה מקטיר קטורת, וא"כ ע"כ י"ל כאבא שאול היא הך מתניתין דתמיד ובדם התמיד היה מפסיק להו. ולעיל משמע דשחיטה וזריקה היתה קודם לכולן. לפיכך אנו צריכין לפרש הך מתניתין דפירקין דלעיל דקתני מי שוחט מי זורק, דהיינו משמע לפום ריהטא דשחיטה וזריקה הוי ברישא מדישון מזבח הפנימי והמנורה, ולא היא, דלא הוות אלא בין הטבת חמש נרות לבין הטבת שתי נרות, והאי דקתני מי שוחט ומי זורק ברישא דכולהו עבודות, משום דתחלת עסיקת התמיד היתה ודאי קודמת לכולם, כדקתני [לעיל ל' ע"א] דאמר להם צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים, וגם השקו את התמיד ומבקרין אותו לאור האבוקות, ומי שזכה בתמיד מושכו והולך לו וכו', וכיון שעסיקתו תליא במי שזוכה בשחיטה קתני לה ברישא, ואף על גב דמשמע שלא היתה אלא בין הטבת חמש נרות להטבת שתים. ואיידי דנקט שוחט תנא נמי זורק. וכן פירשו המפרשים בתוספי יומא שנתייסדו לפני ריב"א הלוי ז"ל. ואף על גב דאיכא פירכא קצת למלתייהו, מדקתני לעיל [סוף פ"ג] והם אומרים הגיע ומשמע לפי פשיטותא דמילתא כמו שכתבנו לעיל דקאי אקול שער הגדול ולאשמעינן דלאלתר היה שוחט השוחט. ועוד ביומא בשום מקום אינו מזכיר שהיה בדם התמיד והשחיטה מפסיק להו אלא דוקא בדם התמיד. ועוד דכמה שינויי דחיקי נינהו דמחמת משיכת התמיד לבית המטבחיים שהיה קודם לכל העבודות נקיט לה לשחיטה קודם לכולם. לפיכך היה נראה לומר יותר לאלתר כשהיו שומעין קול שער הגדול היו מתעסקין בשחיטה בעוד שהיו שני כהנים מדשנים ומטיבין, אבל ודאי לא היו זורקין את הדם עד שהיו רואין שכבר הטיב את הנרות ויצא. וא"ת מ"ש שחיטה מזריקה. י"ל משום דשחיטה כשירה בזר אינה בכלל הפסקת הנרות ואינה בכלל סדר העבודות דקמסדר אביי משמי' דגמרא במסכת יומא בפ' אמר להם הממונה, וכמו שמשיכת התמיד לבית המטבחיים היתה קודמת כמו כן שחיטה לא חיישינן לה בהקדמה ואיחור, אבל ביום מיהא צריך, שהרי מ"מ עבודה היא לענין פיגול והרבה דברים. לפיכך כשהיו שומעין קול שער הגדול שנפתח היו שוחטין לאלתר, ויכול להיות שעד שלא היה מספיק לדשן המזבח ולהטבה היה כבר נשחט התמיד, ואעפ"כ לא היה חשש בזה, כי כיון ששחיטה לאו עבודה ממש חשובה, בכל מה שהיה יכול למהר בעבודות שאין לחוש בהקדמתן להטבת הנרות היה עושה, כדי שיוכל אח"כ להקריב קרבנות הרבה אם יבאו לידו מנדרים ונדבות וחטאות ואשמות. ועוד דזריזין מקדימין למצות, ואין מעבירין על המצות, ואין לאדם לחמץ המצוה בידו אחר בואה לידו אחרי שיכול לעשות אותה לאלתר. לפיכך בשחיטה לא היו מאחרין, אבל בזריקה לא היה זורק עד שהיה יוצא מן ההיכל ויודעים שכבר הטיב.
ולפי אלו שתי הלשונות שכתבתי צריכין אנו לפרש כמו כן ההיא דמסכ' יומא פ"ק [י"ד ע"א] דקתני כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות, ופרכינן בגמרא [שם ע"ב] אלמא קטורת ברישא והדר נרות, ופריך סדר יומא אסדר יומא דפ' אחרינא דהתם [כ"ו ע"א] קתני פייס שלישי לקטרת אחר הטבת הנרות. ומשני אביי דכאן שתי נרות וכאן חמש נרות, כלומר ההיא מתניתין דכל ז' הימים הוא זורק את הדם וכו' היינו בהטבת שתי נרות. דלא תקשי לן אשנוייא דאביי, שהרי לכאורה איכא פירכא למילתיה דאביי דקא משני ההיא מתניתין בהטבת שתי נרות ובעי למימר דבקטורת הוה מפסיק להו, דאכתי תקשי ליה לפי אותו הסדר דקתני כל ז' הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות, דבזריקה ובהקטרה הוה מפסיק להו, והא ליכא מ"ד דבתרתי הוה מפסיק להו. לפיכך על כרחי צריך אני לומר דזורק את הדם אינו בכלל הסדר שלאחר הטבת חמש נרות כמו מקטיר את הקטורת, אלא בכלל שוחט הוא. ובדין הוא דהל"ל דכה"ג כל שבעת ימים הוא שוחט וזורק ומקטיר וכו', אלא משום דבעי למימר דכה"ג כל שבעת הימים לא היה עושה כי אם זורק בלבד, מפני שהוא עיקר עבודה, אבל שחיטה והעלאת אברים הכל היה עושה הכהן הזוכה בתמיד. ואיידי דקא נקיט ליה תלמודא לזורק בדוכתא אחרינא קודם כל העבודות, כגון הכא דקתני בפירקין דלעיל מי שוחט מי זורק אע"פ שאינו כך, דהא בין הטבת חמש לשתים היה זורק, דכדאבא שאול סבירא לן הכא, נקט ליה נמי התם לפתוח בו בסדר העבודה ואע"פ שאינו ממש מן הסדר. וה"נ ההיא מתניתין [יומא ל"א ע"ב] דהביאו לו את התמיד וקרצו ומירק אחר שחיטה על ידו וקיבל את הדם וזרקו ונכנס להקטיר את הקטרת ולהטיב את הנרות, לאו דוקא היא ממש ההיא זריקה על הסדר. דהתם נמי בהטבת שתי נרות מיירי, כמו התם במתניתין דכל ז' הימים הוא זורק וכו', וכמו שפירשתי לשם מ"ט נקיט ליה לזריקה בתחלה ה"נ איכא למימר גם בההיא מתניתין. דאהך מתניתין דקרצו לא שייך למימר בו בסדרא לא קא מיירי, כדמסקינן התם באמר להם הממונה [יומא ל"ד ע"א] אבבא אחריני בסדרא לא קא מיירי. דבשלמא אההיא בבא דקתני קטורת של שחר היתה קריבה וכו' התם שייך לומר דבסדרא לא קא מיירי, משום דלאו בלשון מעשה קתני לה, אבל הכא דבלשון מעשה קתני לה שכך היה כה"ג עושה היכי שייך למימר דבסדרא לא קמיירי. דאי לא תימא הכי א"כ קשה הא דרמינן בפ"ק דיומא [ט"ו ע"א] אההיא מתניתין דקרצו וכן סדר תמיד אסדר יומא, דלישני ליה נמי דבסדרא לא קא מיירי בחד מהנהו מתניתין. אלא ע"כ משום דהנהו בבא דקא מייתי התם כולהו בלשון מעשה קתני להו, כגון ז' ימים וכו' וכן מי שזכה בדישון מזבח הפנימי וכו' כולהו עובדא נינהו, דההיא בבא ליתא הכא במסכת תמיד בהאי לישנא, אלא דבעל התלמוד נקט לה למילתא דרך קצרה כסדר שהם שנויין המעשים במסכת תמיד בכאן, כגון דישון מזבח הפנימי תחילה ואחר כך המנורה ואח"כ הקטרת, וכן פייס השני מי שוחט וכו' כל הנך בלשון מעשה קתני להו ואין שייך לשנות בלשון מעשה אלא כענין הסדר, ומש"ה התם לא שייך לשנויי דבסדרא לא קמיירי. והכי נמי הכא גבי קרצו אין שייך לומר אין סדר למשנה אלא לענין זורק בלבד וכדפרישית.
וגם זה נראה לומר כמו כן לכאורה דכהן גדול ביום הכפורים לא היה מתעסק לא בתרומת הדשן ולא בדישון מזבח הפנימי ולא בהטבת חמש נרות, מפני שכל עבודות שהיו נוהגין קודם שחיטת התמיד לא היה צריך לעבוד, כי אם רק מה שהיה נוהג אחר שחיטת התמיד כגון הקטרה והטבת שתי נרות כל זה היה עושה, משום דעיקר עבודת היום לא היתה מתחילה אלא משחיטת התמיד ואילך. שהרי גם לשם [יומא י"ד ע"ב] בעבודת חינוך של ז' הימים מוכח שלא היה עוסק אלא במה שהיה נוהג אחר שחיטת התמיד ולא בהטבת חמש נרות, וכ"ש בדישון מזבח הפנימי. וגם במתניתין דקרצו [שם ל"א ע"ב] נמי מוכיח שלא היה מטיב חמש נרות. ולפי דעתי שגם ריב"א הלוי ז"ל פירש שכה"ג לא היה תורם תרומת הדשן ולשם תעיין בתוספות דיומא [כ' ע"ב ד"ה משום]. וקצת היה מוכח כדברי ריב"א הלוי ז"ל מלישנא דקא מסיק התם [י"ט ע"ב] דמתעסקין אתו עד זמן השחיטה, היינו משמע דלגמרי עד שיאיר המזרח היו מפיגין עמו על הרצפה. אבל ההוא טעמא דקא מסיק התם דבשביל כך היו תורמין את המזבח ביום הכפורים מחצות משום חולשא דכ"ג, היה משמע שהיה כ"ג בעצמו תורם את המזבח ועוסק מכאן ואילך בתוך אותן עבודות שהיו נוהגין לעשות קודם שחיטת התמיד, סותר למ"ש. אלא דהתם מוכח בהדיא דכה"ג לא היה מתחיל לעבוד כי אם משהאיר המזרח, דהכי אמרינן התם [כ"ח ע"א] כי קאמר בורקי הורידו כה"ג לבית הטבילה, אל[מ]א שאז היה מתחיל בעבודה, שאם היה תורם את הדשן א"כ מאז היה צריך לטבול. ולינה לא אשכחן בשום דוכתא דפסלא בטבילה כי אם בקידוש ידים ורגלים. לפיכך גירסת ר"ח עיקר דהכי איתא במסכת יומא בפ"ק [י"ט ע"ב] ביום הכפורים דאיכא חולשא דכהן הדיוט עבדינן מחצות. ונראה שכך הוא הפירוש, ביום הכיפורים דאיכא חולשא דכהן הדיוט משום תענית, לפיכך היו מתחילין מחצות כדי שיהיה להם שהות הרבה בלילה להעלות האפר לתפוח ולעשות כל העבודות שהיו רגילין לעשות קודם אור היום שהאיר מזרח, וכשיקדימו מחצות יהיה להם שהות הרבה ואז יכולין לעשות בנחת ואינם צריכין למהר כמו בשאר הימים, כי כשאדם ממהר במלאכה מתחלש יותר. ועוד שיש עמהם כהן גדול והם טרודין עמו כל הלילה ונמצא זה מחליש אותם. ועוד שאינם יכולים כולם להתעסק בעבודות, מחמת כה"ג שצריכין מקצתן להתעסק עמו, והרי הם מועטין וצריכין להקדים. ולפי זה הפירוש גם גירסת הספרים אתי שפיר דגרסינן בהו חולשא דכה"ג, דהיינו מחמת עסיקתם עם כהן גדול הכהנים מועטים וגם שאינם ישנים ואם יאחרו בדבר כמו בשאר הימים יהיו חלושים הרבה אחר כך כל היום מחמת שטרחו ומיהרו במלאכתן יותר מדאי.
ונראה כמו כן לומר דהאי דלא קתני התם בפ' אמר להם הממונה [ל"א ע"ב] גבי הביאו לו את התמיד וקרצו אלא הטבת שתי נרות שהיתה אחר הקטורת, לאו משום דהטבת חמש נרות לא הוה עביד, אלא מש"ה לא קתני הטבת חמש נרות, משום דלישנא קלילא נקיט דרך קצרה להקטיר קטורת ולהטיב את הנרות, משום שהם גמר הטבה, כדי שיוכל אח"כ לאלתר לתפוס עבודה אחרת היינו הקרבת הראש, אבל הה"נ שגם חמש נרות היה מטיב, דמה לי זה הטבה ומה לי זה הטבה וכמו שזו צריכה כ"ג כך זו שהרי הכל היה ביום וכבר שנינו דמשהאיר המזרח לא היה רשאי לעבוד כי אם כה"ג כדתנן [יומא כ"ח ע"א] הורידו כה"ג לבית הטבילה. ועדיין טעם אחר כמו כן נראה לומר במה שמקדים זריקה להטבה אע"פ שלא היתה קודם, משום דעסיקת הזריקה דהיינו קבלת הדם היתה צריכה להיות לאלתר אחר שחיטה, קתני לה תחילה כמו שחיטה, כיון דקבלה תליא בשחיטה וזריקה היא גמר קבלה קתני לה ברישא. דשחיטה נמי אמרינן לעיל דמש"ה קתני לה ברישא משום דעסיקת התמיד ומשיכתו לבית המטבחיים היתה קודמת לכולן קתני לה נמי ברישא. וכן מצינו בקטורת כמו כן בכה"ג כדבעינן למימר לקמן [ל"ב ע"ב].
וקבל המקבל. במס' יומא פ"ב [כ"ה ע"ב] פשטי' מהך מתני' דזורק (ו)מקבל. ונותן מזרחה צפונה. בפ"ק דמס' יומא [ט"ו ע"ב] פרכי' מ"ש דיהיב מזרחית צפונית ומערבית דרומית, דניתוב מזרחית דרומית וצפונית מערבית. ומשני משום דעולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד. ובפ' איזהו מקומן [זבחים נ"ג ע"ב] מפ' טעמא לפי שלא היתה בחלקו של טורף. שיירי הדם היה שופך על יסוד דרומי. יש מקשין בפרק איזהו מקומן [זבחים נ"ג ע"ב], אמאי לא קתני בעולה דשיירי הדם היה שופך על יסוד דרומית, כדקתני בחטאות הציבור והיחיד ובשעירים הנשרפים שמגיד לנו האיך היה שופך שיירי הדם. יש לתרץ שאלמלא פרים ושעירים הנשרפים משונים בשפיכתן מחטאות הציבור והיחיד לא היה צריך לפ' בחטאות הצבור והיחיד היכן היה שופך שיירי הדם, משום דהוה אמרינן כיון דתנא בחדא ה"ה בכולהו, מפני שכל הקדשים טעונים שפיכה בשיירי הדם חוץ מבכור ומעשר ופסח שהיה שופך שפיכה אחת, אבל בשביל שפרים ושעירים הנשרפים שיירי דמיהם נשפכין על יסוד מערבי, הוצרך לפ' בחטאות הציבור והיחיד דשיירי הדם היה שופך על יסוד הדרומי ותנא חטאות הצבור והיחיד וה"ה לכולהו. והכי אמרינן בהדיא בתוספתא דזבחים בפ' איזהו מקומן [קרבנות פ"ו ה"ו] והכי תניא התם עולה ותמורת עולה וזבחי שלמי צבור ואשמות ותודה ואיל נזיר ושלמים והשלמים הבאים בפסח וי"א שבמעשר ופסח שעבר זמנו, כיצד סדר מתן דמים שלהן, בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה דרומה וכו' עד שיירי הדם היה שופכן למטה. והפירוש נראה מערבית שכך ר"ל שופכן למטה על היסוד דרומי. ובההיא בבא דתוספתא קתני עולה בהדייהו. והא ליכא למימר דחילוק הוא בין עולת התמיד לשאר עולה. דא"כ דכי היכי דבמתנות של קרבנות קא פליג ר"ש איש המצפה התם בתוספתא והיה משנה בתמיד לענין מתן דם על הקרנות וכדאיתא נמי בפ"ק דיומא [ט"ו ע"א]. ה"נ הוה ליה לפלוגי התם בשפיכה דמקום שיריים בין תמיד לשאר עולה. והאי נמי ליכא למימר דתוספתא פליגא אתמיד, דהא לא אשכחן תנא דפליג אסתמי דתמיד כר"ש איש המצפה כדמוכח בפ"ק דמס' יומא [י"ד ע"ב]. ור"ש איש המצפה לא אשכחן דפליג אתוספתא אלא לענין מתן דמים של קרבנות בלבד. אלא ע"כ שופכין למטה דקתני בתוספתא היינו על יסוד הדרומי קאמר, ונלמד סתום שהיא לשם בתוס' ממפורש שהוא בכאן במס' תמיד.
מיהו קצת קשה על לשון המשנה בלשון אחר, בההיא בבא דקתני שופכן למטה ולא קתני ליסוד דרומי, כדקתני נמי התם בתוספתא [פ"ו ה"ד] גבי חטאות הצבור והיחיד דשירי הדם היה יורד ושופך ולא קתני שהיו שופכין למטה. ונראה משום דחטאת טעונה קרנות והיה צריך כהן לעמוד על הסובב, ומש"ה אי הוה תני בהך לישנא היה שופכן למטה היה משמע שהיה שופכן אפי' על הסובב, קמ"ל שהיה יורד מע"ג הכבש והולך אצל המזבח כלפי יסוד דרומי ושופך. אבל הכא באותן הניתנים שתי מתנות שהן ד' שהיו ניתנין למטה מחוט הסיקרא, והיה הכהן עומד למטה ע"ג היסוד וזורק בכלי ולא באצבע, שהרי כל אותן שהיו ניתנין מתן ד' אותן צריכין אצבע, לפיכך א"צ לפרש שום דבר יותר אלא בסתם שהיה שופכן (לאמה) [למטה] היינו לפניו במקום שעומד על גבי היסוד שהיה יסוד דרומי, שהרי בקרן מערבית דרומית לשם היה פוסק מן המתנות הרי בדרום היה עומד, לפיכך לא היה צריך למיתני בענין אחר אלא בסתם שהיה שופכן למטה דהיינו לפניו במקום שעומד על גגו של יסוד. ואפילו אם תאמר שהכהן היה עומד בקרקע וזורק בכל[י] אותם הניתנין למטה מחוט הסיקרא, והרי תוכל כמו כן לומר אמאי קתני בהאי לישנא שהיה שופכן למטה, דאיכא למיטעי בהכי ולמימר שהיה שופכן ע"ג קרקע. י"ל דבהא ליכא למיטעי, שלא מצינו מתן דמים ע"ג קרקע בשום מקום ולא שפיכה ע"ג קרקע כי אם לאמה, אבל במזבח גופיה בין יסוד לסובב איכא למיטעי, ולפיכך הוצרך לומר ע"כ בפירוש שהיה שופך ויורד ליסוד דרומי. ובפ' איזהו מקומן [זבחים נ"א ע"ב] נמי אמרינן תן יסוד למזבחה של עולה, שיהא המזבח טעון בעולה ובכל דמים הניתנים עליו שפיכת שירים ליסוד, שאם נשאר בכלי כלום כשזרק ממנו שתי זריקות לשתי קרנות ישפכנו ליסוד. והתם נאמר בר"פ בית שמאי אומרים [שם ל"ז ע"א] מנין לכל הדמים שטעונים מתן דם ליסוד, ת"ל [דברים י"ב כ"ז] ודם זבחיך ישפך. ומפרש בקונטרס גבי לשם [ד"ה מנין] דלענין שפיכת שירים קאמר. ולפי זה כמו כן יובן בהיטב ההיא דפ' איזהו מקומן [נ"ה ע"א] דקא מיבעיא ליה בגמרא אזבחי שלמי ציבור מנלן דבעי צפון, וקא הוה בעי למילף מועשיתם שעיר עיזים א' לחטאת, דמה חטאת בצפון אף זבחי שלמי ציבור בצפון, ולבסוף קא יליף מקרא אחרינא. וקא פריך אהיקשא קמא ולמאי קא אתי. דמאי קפריך ליה, דהוה ליה למימר דלהא קאתי, דמה חטאת טעונה שירים ליסוד אף שלמי ציבור כמו כן טעונים. אלא מדלא קמשני הכי שמע מיניה דשיריים נפקא לן מקראי אחריני שטעונים כל הקדשים ליסוד, כגון מתן יסוד למזבח של עולה, וא"נ מדם זבחיך ישפך [דברים י"ב כ"ז], או מהנשאר בדם ימצה [ויקרא ה'] למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. וקשה לפי"ז שפירשנו לעיל דתני ליה שיירי הדם בחטאות וה"ה בכולהו, דאמאי קתני בכולהו מעולה ואילך ודמן טעון שתי מתנות שהן ד', דהכא נמי ה"ל למיתני בעולה וה"ה לכולהו. ולפיכך עיקר הדבר נראה לומר דמש"ה לא קתני שיריים בעולה, דבכל הנך דקחשיב מעולה ואילך מפני שהוא זורק בכלי והרי הוא יכול שלפעמים היה שופך בשתי פעמים הכל, וכיון דלא פסיקא ליה לא קתני בפ' איזהו מקומן. אבל בתוספתא ובמתניתין דהכא בתמיד קתני ולא פליגי. וגם י"ל דהיינו טעמ' דלא קתני בפ' איזהו מקומן שיירי הדם בעולה כ"א פרים ושעירים הנשרפים וחטאות, משום דכתיב בהו בקרא שטעונין שפיכות שירים ליסוד, ואחריני דמריבויא קא אתו איכא למימר דלא קתני.
מיהו מורי הרב רבינו אפרים ז"ל היה אומר ודאי דעולה וכל הקדשים חוץ מחטאות ופרי' ושעירים הנשרפים אין נשפכין ליסוד השיריים שלהן, מדלא קתני להו בסדר המשנה דאיזהו מקומן. והיה מפרש ההיא דפרק ב"ש הכי, מנין לכל הדמים הניתנין שתי מתנות שהן ד' שאותן שתי מתנות אינם ניתנים אלא על קרן שיש לו יסוד ולמעוטי קרן דרומית מזרחית, תלמוד לומר ודם זבחיך ישפך וכו'. וגם תן יסוד למזבחה של עולה יש לפ' כמו כן לענין זה, כלומר כל הזבחים שנזבחין על מזבח העולה יהיה מתן דמיהם בקרן שכנגד היסוד. אלא הכא של מס' תמיד קשיא, דקתני דשיירי הדם היה שופך על יסוד דרומי. ואיני יודע אם יש לתרץ דתמיד הוא משונה יותר מכל אותן הניתנין שתי מתנות שהן ארבע, משום דמקשינן ליה לחטאת בפ"ק דמס' יומא [ט"ו ע"א] אליבא דר' שמעון איש המצפה, וסבירא לכולהו תנאי דפליגי על ר"ש איש המצפה דלענין מתנות ממש לא מקשי' לחטאת. משום דסב(י)רא משונה קצת הוא נראה לאינהו תנאי האי מילתא דר"ש איש המצפה לעשות במקום (אחר) [אחד] לדמים חציין מעשה עולה וחציין מעשה חטאת. ומש"ה לענין מתן דמים גופיה פליגי עליה, אבל לענין שפיכת שירים שהיא במקום אחר על היסוד לשם אין שייך להקשות וכי מצינו דמים חציין מעשה חטאת וחציין מעשה עולה. ומה שהקשתי למעלה אמאי לא קתני התם בתוספתא שינוי תמיד בשפיכת שיוריו משאר עולות, כי היכי דקתני ר"ש איש המצפה שנוי תמיד במתן דמיו. וי"ל משום דהתם לא מיירי בתמיד אלא בשאר עולות, דמילי דתמיד לא קתני התם, ואלמלא ר"ש איש המצפה בא לחלוק על ר' נחמיה ועל ר' אלעזר ב"י התם ואגב זה הזכיר ר"ש איש המצפה את התמיד לא היינו צריכין כלל לעניינה דתמיד התם. דהכי קתני לה בתוספתא אעולה ותמורת עולה וכל דדמי לה כיצד סדר מתן דמים שלהן, בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחית צפונית, מערבית דרומית נותן מערבית דרומית. ר' נחמיה ור' אלעזר ב"י אומרים, בא לו לקרן מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה, מערבית דרומית נותן מערבית דרומי', ואע"פ שגירסת הספרים היא מבולבלת [ו]נראה שמשובשת היא בטעות הנראה לעינים, כך יש להגיה הגירסא כמו שכתבתי. וה"פ דת"ק דר' נחמיה ור' אלעזר ב"י ס"ל כשמואל דאמר בפ' איזהו מקומן [זבחים נ"ג ע"ב] דשתי מתנות שהן ד' נותן כמין גם, היינו שזורק בכלי על הקרן ומתפשט הדם לכאן ולכאן, וכן בקרן שכנגדו ובאלכסון. ור' נחמיה ור' אלעזר ב"י סבירא ליה כרב דאמר נותן וחוזר ונותן, דהיינו שנותן בפיסוק בכל קרן שבאלכסון. והתם נמי בפ' איזהו מקומן מייתי להו תנאי למילתייהו. ונראה דה"ה הוה מצי הנך תנאי לאתויי, אלא ניחא ליה לאתויי ר' ישמעאל ות"ק דידיה משום דילפי מקראי למילתייהו כדאיתא התם. היינו דקאתי ר"ש איש המצפה לאפלוגי עלייהו ובעי למימר האי דסבירא ליה דבעי פיסוק מתנות היינו דוקא בתמיד ולא באחריני, ואפי' בתמיד לא בעי פיסוק מתנות אלא בצד א' אבל לא בשני צדדין. ובשביל שהם הזכירו פיסוק מתנות הזכיר גם הוא התמיד לשנות בו, אבל שפיכת שירים של תמיד לא קתני התם, כי היכי דלא קתני מילי אחריני דתמיד התם. וקרא נמי מסייע ליה למורי הרב אפרים ז"ל, דליכא שפיכת שירים ליסוד אלא בחטאות דכתיב בהו בקרא שפיכת שירים, דבהנהו כולהו שאינם לא חטאות ולא פרים ושעירים הנשרפים לא כתי' בהו בקרא שפיכת שירים. אלא שזה קשה לדברי מורי ז"ל אמאי לא קא משני ליה התם בפ' איזהו מקומן [זבחים נ"ה ע"א] גבי זבחי שלמי ציבור (ולענין) [דלענין] שפיכת שירים איתקוש לחטאת. ולא ידענא אם יש לתרץ דמדגלי קרא בעולת תמיד דבעי שפיכת שירים, דאי סלקא דעתך בזבחי שלמי ציבור נמי דקא בעי שפיכת שירים, א"כ לישתוק קרא מהקשא דעולת תמיד ואנא אמינא ומה זבחי שלמי ציבור דלאו כולהו לגבוה בעו שפיכת שירים עולה שכולה כליל לא כ"ש. אלא מדגלי קרא דוקא בעולת תמיד, שמע מיניה דדוקא תמיד ולא קרבן אחר. מיהו בין לפי' זה שפירשתי לפי מתניתין והכא במס' תמיד דעולת תמיד בעיא שפיכת שירים ליסוד אם נשאר לו בכלי שום דבר, ובין לפי' של מעלה שפי' שכל הקדשים צריכין שפיכות שירים, י"ל למ"ד בפ' התערובת [זבחים פ"א ע"א] דמקום עולה הוא מקום שירים, היינו דקא בעי למימר שפיר דקא נפיק ידי שפיכת שירים של חטאות במה שנותן על הקרן של מטה מחוט הסקרא במקום שנותן [דם] עולה, דכיון דקא נפיק ידי שפיכות שיריים בנתינת הקרנות, א"כ [לא] היה צריך לשייר שום דבר בכלי, שהכל היה לו מן הקרן לשפוך והיה יוצא גם ידי שפיכת שיריין. ושמא י"ל דזימנין דלאו אדעתיה והוה משייר במנא ועל אותו שנינו בכאן שהיה שופכו. וא"נ שמא יש לומר דמצוה הוא להשאיר, כדי להפסיק בין מתנה לשפיכות שירים, לפיכך לא היה זורקו בפעם אחת.
<h2>דף לא.</h2>
לא היה שובר בו את הרגל. כלומר לא היה שובר את הרגל כדרך שעושים הקצבים ששוברים את הרגלים השבורים יחד באותן הגידין שמעורין בהם ובהם תולין את הבהמה על היתד ופושטין. אלא נוקבו מתוך ערקובו. ערקוב נקרא אותו עצם שבין העקב ובין הפרק הסמוך לו. [ושם] (ו)היה אותו הגיד שתולין בו את הבהמה הקצבים כששוברין את הרגל שבבהמה, אלא שהם שוברין את הרגל וזה לא היה שובר כי אם נוקב בין אותו הגיד לעצם ותולה כך כשהוא שלם. ובספר הערוך [ערך ערקוב] כמו כן משמע שזהו אותו עצם שנקרא ערקוב. הגיע לחזה חתך את הראש. כלומר כשהיה מגיע לחזה היה פוסק מלפשוט עד שהיה חותך את הראש. ונתנו למי שזכה בו. כי הראש אינו בכלל הפשט, כדאיתא בפ"ב דשחיטת חולין [כ"ז ע"א] אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשט מנין לרבות את הראש שכבר הותז. והביאו כמו כן לשם ראיה בקונטריס [ד"ה מנין לרבות] משחיטת קדשים פ' כל הפסולים [זבחים פ"ה ע"ב] דמייתי התם ואלו שאינם מפגלים ומתפגלים צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן התיישים, דהיינו משמע שהראש לא היו מפשיטין אותו אלא כך היה קרב כמות שהוא. חתך את הכרעים ונתנם למי שזכה בהן. כרעים נקראו אותן שאצל החזה עד הפרק. ומן הפרק ולמעלה עד מקום חיבורם נקראו ידים, היינו דתנן לקמן חתך את הידים ונתנן למי שזכה בהן, ובלשון בני אדם נקרא כתף. מירק והפשיט. כלומר אחר שחתך את הראש גמר ההפשט מה שהניח מלהפשיט מן החזה ועד מקום חתך הראש. וא"ת למה מתחילה לא הפשיט עד מקום החתך. יש לומר מפני שמתחילה צריך לחתוך את הראש קודם שיקרע את הלב, לפיכך אם היה מפשיט גם את העור שעל החזה ושלמטה כנגד החזה, היתה הבהמה מתקררת וגם הלב מתקרר בתוך הבהמה ולא היה הדם יוצא מן הלב כשהיה קורעו, כי יותר הדם יוצא בטוב כשהלב חם ממה שיתקרר. לפיכך בתחילה חותך הראש ואח"כ חותך את הכרעים, כי הכרעים מנהג הפושטים את הבהמה להתחיל בהם ההפשט ושכלפי הראש ובשביל כך הם היו מופשטים כבר, לפיכך חותכן לאלתר אחר חתיכת הראש. ואח"כ ממרק ופושט וקורע את הלב ומוציא את דמו, ואח"כ חותך את הידים שהם סמוכים למקום הלב שאין מעבירין על המצות ונתנן למי שזכה בהן. עלה לרגל הימנית. מפני שהבהמה היא תלויה, ונתעסק בה מלמטה אצל החזה וראש, שייך למיתני לשון עליה, שרוצה להעלות ידו כלפי הרגל ולחתכו. וא"נ י"ל שכעין מעלה היה עשוי שכשהיה צריך להתעסק ברגלים היה עולה ע"ג מעלה וחותך. ונותנן למי שזכה בה ושתי בצים עמה. ועדיין היה הכבש תלוי ברגלו אחת. ולאחר חתיכת הרגל קרעו ונמצא כולו גלוי לפניו. ובדין הוא שהיה לו להתעסק בתחילה בשני רגלי הכבש מפני שהם מבחוץ ואח"כ לקרוע ולהתעסק בפנים. אבל אם היה חותך שני רגליו לא היה יכול להיות במי נתלה, לפיכך על כרחו היה מניח רגל אחת מלחתוך שבה היה תלוי ואח"כ היה קורע. ונוטל את הפדר ונותנו על בית שחיטת הראש. למי שזכה בהן להדיחן. כלומר נתנם למי שזכה בהם להעלותם לכבש שהוא הדיחן. ואין לפרש שלהדחה היה פייס כמו כן דהא לא אשכחן. מדיחים אותה בבית מדיחין. במקום המיוחד לכך. כל צרכה. כלומר לא היה שיעור להדחתה כמו לקרביים שלא היו מדיחין רק שלשה פעמים, אלא כל צרכה היו מדיחים, מפני שהכרס היה צריך הדחה טפי מן הקרביים. בפ' בתרא דמסכת מדות [פ"ה מ"ג] תנן דלשכת המדיחין היתה משמשת שהיו מדיחין בה קרבי קדשים והיינו הכרס, אבל הקרביים היו מדיחין על השולחנות, כי הכרס לא היה יכול להדיח על השולחנות, מפני שהזבל הרבה בתוכו ואינו דרך כבוד להדיחו בחוץ, ועל כן היה צריך לשכה לזה. ואינו מזכיר הדחת העולה עצמה. אבל מורי הרב החסיד ז"ל אמר כי בדברי הימים [ב' ד' ו'] משמע שהיו מדיחין. מדיחין שלשה פעמים. לא ידענא אם מכאן סמכו להדיח הבשר לקדירה שלשה פעמים, וגם ליטול את הידים ג"פ. דכי היכי דאשכחן הכא דהדחה בעיא ג"פ ה"נ בדוכתא אחרינא. ואע"פ שבכאן מצריך להדיח במיעוטא מה שאין כן בשאר הדחות, שמא גם מפני שהזבל שבקרביים צריך הדחה מעולה יותר משאר הדחות ובשביל כך סגי ג"פ לשאר הדחות. אע"פ שתמצא לומר שאין ראיה לדבר, זכר לדבר מיהא הוי. וכן נמי לענין כסי דארמאי אמרינן בפ' אין מעמידין [ע"ז ל"ג ע"ב] פעם ראשון ושני אסור ושלישי מותר. מיהו יש מפרשי' דלאו לענין הדחה קאמר אלא לענין שתיית הגוי וע"ש. במעוטה על שולחנות של שיש שבין העמודים. מפני שמצריך להדיח על שולחנות של שיש לפי' נראה לומר שמיעוטא אינו כלי המטלטל. דא"כ נפקא מינה שהיה צריך לעשות ע"ג שיש, מפני שנוח הדבר יותר לעשות ע"ג שלחנות מלמטה, ובשביל כך יכול להיות שהיתה כלי המטלטל. וי"ל כמו כן שלא היתה כלי אלא שמצד אחד שבשלחן עצמו היה עשוי בית קיבול שהיה כ"כ רחב כדי שלא יהיו הקרבים מונחים בתוכו בדוחק בשעת הדחה, שמתוך זה היו מודחין יפה יפה יותר, שאם היה בכלי אחר ולא בשיש היו מסריחין יותר מהרה כמו שכתבתי למעלה [לקמן ל"א ע"ב] ולשון מיעוטה הוא מלשון מעטן של זיתים [ב"מ ע"ד ע"א], כמו כן היו רגילים להשים ביחד בדוחק כדי שיהיו מתבשלים בכלי. ולשון מיעוטה מלשון [איוב כ"א כ"ד] עטיניו מלאו חלב.
והפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד. מורי הרב החסיד ז"ל אמר כי חתיכת כבד קטנה יש ואותה היא שהיה מפריש מן הכבד, ועלה קתני אצבע הכבד מן הכבד. ולפי' נקראת אצבע לפי שהיא קטנה. ולשון אונא דאמרינן [חולין מ"ז ע"א] לא שייך למיתני בה, משום דלא דמיא לאונא, ואונה עומדת בענין זה שהיה ראוי לקרותה אונא. ולא היה מזיזה ממקומה. פי' לא היה מזיז הריאה ממקומה, אלא כמו שהקנה מחובר לצואר והריאה תלויה בה בקנה כך היה מניחה, כי הריאה עם הצואר היה מחובר, שזה לא יתכן שהיה מקדים הצואר לחזה, שזה היה כמו מעביר על המצוות. פ"א י"ל דאצבע כבד קאי, שלא היה מזיזו ממקומו אלא היה מניחו מעורה, כדי שיהיה מחובר לעוקץ ושתי הכליות וכדתנן לקמן. ואחר שנקב את החזה ונתנו למי שזכה בו, מן הדין היה לבא לאלתר אצל הגרה, דהיינו הצואר שהקנה והלב תלויין בו עם אצבע הכבד, שזה היה כסדר. אבל לא יתכן דבר זה לעשות, דכיון שנתעסק בדבר שהוא מצלעות הבהמה כגון החזה, דין הוא שגם בו יתעסק קודם הצואר שאינו מצלעות הבהמה, לפיכך היה חוזר ועולה לדופן הימנית. והיה חותך ויורד עד השדרה. כלומר היה יורד ועומד בעומקו של צלע כלפי [השדרה]. ולא היה נוגע בשדרה. כלומר לא היה חותך השדרה עצמה כלל. ומיהו היה מפריש הבוכנא מן האסיתא וחותכו. עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות. כלומר כך היה חותך אל הצלע לצד ארכה אצל השדרה עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות, כי שתי צלעות רכות ישנן אצל החזה כלפי הצלעות ושתים מלפניו אצל הצואר. שחזה היה חותך ומניח שתי צלעות רכות מכאן ושתים מכאן. וכן פי' המפרש בפ' שני דמס' יומא. וכשהיה מניח אצל ב' צלעות רכות היה חותכה ונותנה למי שזכה בה וכבד תלויה בה. באותה דופן הימנית. ועתה הנה נתעסק על זה הדופן הבהמה מצדה האחד וצדה האחר הוא חלוק מצד זה והצואר הוא שייך לתרוייהו דופני הבהמה, לפיכך היה מתעסק לאלתר בצואר דהיינו גרה כדפירשית לעיל. והניח שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן. כי אצל הצואר הם שתי צלעות רכות מצד זה ושתי צלעות אחרות אצל הצואר בדופן האחר כמו כן, לפיכך היה מניח לחותכן עם הצואר, אלא בלא אלו הצלעות היה חותך את הצואר לבדו, והקנה והלב והריאה תלויין בה. [בא לו לגרה]. ולישנא דבא לו שייך למיתני במקום שהם כמו שני דברים, כגון הכא שכבר נתעסק בדופן הא', היה בא לו אח"כ אצל הגרה שהיא עדיין תלויה ומחוברת אצל דופן שני. אבל קודם, שהבהמה שלימה לפניו והגוף א' כולו כאחד עדיין, אז שייך בה למיתני לשון עליה וירידה, כדתנן לעיל עלה לדופן הימנית היה חותך ויורד. בא לו לדופן השמאלית והניח בה שתי צלעות רכות מלמעלה. דהיינו אותן שאצל החזה כלפי צלעות הגדולות. ושתי צלעות רכות מלמטה. דהיינו אצל הצואר. ובשביל כך נקרא זה למטה מה שהיא אצל הצואר, מפני שהבהמה תלויה ברגליה, בעבור כך הם נקראין תחתונים מפני שאצל הצואר הם, ושאצל הצלעות הגדולות נקראים עליונים. ועוד מפני שאלו אצל הצואר כמו סוף כל הצלעות, לפיכך נקראים תחתונים. וה"פ בא לו לדופן השמאלית מניח שתים רכות מלמעלה ושתים מלמטה כמו שפירשנו, ומשום דלעיל סתמא תנא בדופן הימנית היה חותך ויורד עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות, וה"א דאהני צלעות דלמטה קאי, קמ"ל הכא דאעליונים קאמר. כי זה היה דרכו, כי היה חותך החזה מבין שמונה הצלעות הרכות שהחזה שרוי בתוכן, כגון שתים מכאן ושתים מכאן בדופן האחד וכן בדופן השני. והיה חותך דופן הימנית כמו שאמרנו, ואח"כ היה חותך השמאלית מן השדרה, אלא במקצת היה מעורה בשדרה והיינו דקתני והשדרה עמה כלומר מעורה בה במקצת. ובתוספות צרפת [חולין מ"ה ע"א תוד"ה חותך] מקשים מ"ש דלענין חזה הניתן לכהן היה חותך מן הצלעות רכות אילך ואילך ונותנה לכהן כדאיתא בפ' אלו טריפות [חולין שם], ומ"ש הכא שלא היה חותך כלום מן הצלעות הרכות עם החזה. י"ל דלאו תמיהא היא משום דהתם גבי כהן בדבר הנקרא חזה תליא מילתא, דהכי כתיב בקרא וחזה הוא לשון חזות, דהיינו שרואה פני הקרקע, וקים להו לרבנן שקצת מן הצלעות נמי רואין את פני הקרקע. אבל הכא ונתח אמר רחמנא וקים להו לרבנן דבלא הצלעות נקרא נתח. והיא היתה גדולה. לא ידענא מאי נפקא מינה שהיא היתה נקראת גדולה. ושמא יש לומר לאשמועינן שצריכה ימין, מחמת שהיא חשובה וכבדה ולא יטעה הכהן לומר שזו גדולה יותר ויקחנה בשמאל וחיישינן לנפילה. וא"נ למקח וממכר, והא קמ"ל דכבד שוקלת יותר מן השדרה עם הטחול. ועדיין הנשאר מן הבהמה תלוי ברגל האחר של שמאל. ועתה אחר שעשה כל זה בא לעוקץ חתכו מתוך הגוף ונותנו למי שזכה בו. והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו. וחתיכה באליה אין צריך, שהרי כשנחתך העוקץ, לאלתר האליה עם העוקץ מופרדים ממקומם, דאליה היא מחוברת לעוקץ. והיינו דקא מפרש ואזיל והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו, שלא תאמר זה לבד היה חותך והאליה שמבחוץ לבד, אלא הכל היה אחד. ולשון תליה בעוקץ לא שייך למיתני, משום דאצבע הכבד ושתי הכליות שקולים כמוהו או יותר, ולא שייך לומר לשון תליה אלא בדבר קטן בגדול. ומכאן ואילך לא היה צריך כבר לחתוך, ומשום הכי נקיט לשון נטילה ברגל כדקתני נטל את הרגל. ועד הנה סדרנו חתוך האברים לפי מה שהם סדורים בבהמה, מכאן ואילך מסדר סדר הכהנים האוחזים שלא כענין סדר חיתוך האברים, אלא לפי חשיבות האברים זה מזה, וכל אבר שהיה חשוב יותר מונה ראשון וכל אחד ואחד. ובפרק שני דמס' יומא [כ"ה ע"ב] פליגי ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא ור' יוסי האיך היה קרב, ולשם תעיין.
<h2>דף לא:</h2>
וחרטומו כלפי זרועו. פי הבהמה נקרא חרטום. וכן פירש בערוך [ערך חרטום]. וקרניו בין אצבעותיו. מפני שגב הראש היה הופך כלפי כף ידו, על כן היו הקרנים למטה בין אצבעותיו, כדי שיחזיק בו בטוב שלא יפול. ובית עורה לחוץ. כלומר מקום החתך היה הופך לבין שתי אצילי ידיו. ובית עורה לחוץ כי זהו דרך כבוד של מעלה. מדולדלת בין אצבעותיו. כמו [חולין קכ"ז ע"א] האבר והבשר המדולדלין בבהמה, דבר שאינו מחובר רק תלוי נקרא מדולדל. ולפיכך היה מניחו תלוי בין אצבעותיו, מפני שהוא ארוך יותר מפס ידו, ועל כן ראש העוקץ שהוא עב היה מניח מלמעלה בין אצבעותיו, וראשו האחד למטה היה תלוי, כדי שלא יעכבו ויוכל להחזיק על פס ידו גם אצבע הכבד ושתי כליות עמו. וצלעותיה בין אצבעותיו. וכל דבר הארוך היה מניח תלוי בין אצבעותיו. וטעם זה שייך כמו כן לגבי הקרנים. התשיעי ביין. וכן שנינו בפ' שני דמס' יומא [כ"ו ע"ב] שהתמיד היה קרב בתשעה. מחצי כבש ולמטה במערבו. כל מה שהיו יכולין להקריב האברים לצד מערבו של מזבח היו עושין, כי היכי דקרינן ביה לפני ה' טפי. כדי שילכו דרך מערבו של כבש ויעלום למזבח אחר שיפיסו מי הוא זה שיעלה האברים למזבח. ובתוספות צרפת [סוכה נ"ד ע"ב ד"ה דתניא] מקשים ממתניתין דשקלים [פ"ח מ"ח] ובשלהי פרק החליל [סוכה שם] מייתי' לה. אברי תמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח ושל מוספין במערב ושל ראש חדשים על כרכוב המזבח. ובפרק החליל פירש בקונטרס דאע"ג דאיכא ספרים דגרסי בהו אימורי תמיד, לאו דוקא אמורים אלא ה"ה אברים. אלמא דבמזרח ניתנים והכא קתני דבמערב ניתנין. אי לאו דבקונטרס מפרש לשם דאברי תמיד קאמר היה נראה לומר דלאו אאברי תמיד טהורים קאמר, אלא אאותם שנטמאו בפנים, וכדאיתא התם [שקלים פ"ח מ"ז] לעיל מינה בההוא בבא דפליגי התם ר' עקיבא ורבנן, ובהנהו הוא דקתני שהיו ניתנין ונשרפין במזרח ושל מוספין במערב ושל ראש חדשים על כרכוב המזבח. אבל אין צריך לכל זה, דבשתי סדרי משנה שבידי לא גרסי' הכי אלא הכי גרסינן בהו שניתנין במערב וכדקתני הכא במתניתין דתמיד. ולפי אותן סדרי משניות דגרסי במזרח מצינן למימר דמתניתין דתמיד דהכא דקתני שהיו ניתנין במערב רבי חנניא בן עקשיא היא דאית ליה הך סברא דניתנין במערב וכדאיתא בתוספתא דשקלים [פ"ג ה"ג]. ולשם במערבו של כבש מלחום, ואח"כ ירדו ובאו ללשכת הגזית.
גמר' תנא יד ורגל כעקידת יצחק בן אברהם. כלומר יד ורגל בפני עצמן מעקדין, ויד ורגל השני כמו כן מעקדין בפני עצמן כעין עקידת יצחק. ויש לפרש דבשביל כך לא היו כופתין שתי ידים בפני עצמן ושתי רגלים בפני עצמן, מפני שהיה מפרפר, כי אז יש לו כח לפרפר יותר ממה שכשמעקדין יד ורגל בפני עצמו וכן יד ורגל שני. ומה שלא כפת אברהם את יצחק בנו איכא למימר דמהאי טעמ' לא עשה כדמפרש הכא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. בזיון קדשים. לא ידענא שפיר מאי בזיון קדשים איכא הכא בשביל זה. דאי כפי' המפרשים משום דבחולין קעביד הכי, מה בכך אם בחולין עושין כן, כיון שאין בזה בזיון קדשים, דבשלמא גבי פסולי המוקדשין שאין נמכרין ונשחטין באטליז [כדאיתא בכורות ל"א ע"א] משום דהא ודאי איכא בזיון קדשים אלא הכא מאי בזיון קדשים איכא. ואיני יודע אם זה הוא בזיון, דכשהוא כפות כולו ביחד הרי הוא כמת בעודו חי. א"נ אם כפות כולו יטיל בו מום כשיפרפר. מיהו כשהוא כפות בשיראי אע"פ שהוא כפות כולו ליכא בזיון קדשים. ולמ"ד מפני שהוא חוקת המינים. אין לומר דבחולין נמי יהא אסור בשביל טעם זה, מפני שהמינים מה שעושין כן לע"ז מפני זה הטעם כדי להראות שכל דעתם רוצים שיהיה כמו בחייו נמסר לע"ז וא"כ בחולין דליכא למימר האי טעמ' לא חיישי'. בהוצא דדהבא. כלומר ברקיעת זהב שנמתח על דרך החוט. דבזהב ובעצים ובכל דבר הקשה אין שייך לומר בו לשון חוט כי אם לשון הוצא כדאיתא בבבא בתרא [ד' ע"א] ובכמה דוכתי טובא בהוצא ובדפנא.
נותנים לחם הפנים בכניסתו. עד שיסדר כל א' וא' על השולחן שבפנים כדרכו עם הסניפין שלו והבזיכים של זהב. [ביציאתו]. שהיו מוציאין אותו ללשכת הגזית לחלקו בין הכהנים, ומניחין אותו שם עד שיתחלק. נעביד בכסף ובזהב. ה"נ משמע דלא שייך בכסף לומר דאין עניות במקום עשירות, כי אם בנחשת או בעץ כדפרשית לעיל [כ"ט ע"א]. מפני שהוא מרתיח. ויביא את הקרביים לידי סרחון. וא"ת הא אמרינן במס' שבת פ' שואל [קנ"א ע"ב] דנותן אדם בשבת על כריסו של מת כלי מיקר וכלי מתכות, אלמא דמקררי ולא מחממי. י"ל כדאמרינן בבבא בתרא פ' לא יחפור [י"ט ע"א] לענין חול דחמימי חמים וקרירי קריר, כלומר דבר שהוא חם כגון קדירה כשטומנין בו לצורך השבת אותו ודאי מחמם ותופס בה החמימות, אבל קרירי דבר שהוא קר אינו מחמם. והכא נמי הכא לענין קרבים דבר שהוא קר כמת אותו הוא מקרר, אבל דבר שהוא חם כמו הקרבים כשמוציאין אותן מן הבהמה הם חמין אותן הוא מחמם, שאם היו נותנין אותן על שלחן של כסף וזהב שמא היה מתעכב הדבר ומתאחר מחמת שהיו עסוקים בהרבה בהמות ולא היו מדיחין אותן מהרה עד שיהיה הכסף או הזהב מרתיח מחמת חום הקרביים והיו באין הקרבים לידי סרחון. ובתוספי צרפת [מנחות צ"ט ע"ב ד"ה אחד] כתוב כעין קושיא, דהכא קתני דבאולם היו שני שולחנות אחד של כסף ואחר של זהב, ובפ' שתי הלחם במנחות [שם] גרסינן דאחד היה של שיש ואחד של זהב. אמת שבדקתי בשני סדרי המשנה ומצאתי כך אבל בספר שהועתק מספרי ישן כתוב לשם כמו בכאן. ונראין הדברים שכך הוא, שהרי אדקא פריך הכא על שלחן של קרבים ונעביד דכספא ודהבא, אמאי לא פריך אשלחן לחם הפנים, והתם לא שייך האי טעמא מפני שהוא מרתיח כמו הכא גבי קרביים. ולפי סדר המשנה דגריס אחד של שיש שמא יש לפ' דרגליו שהיה מונח עליו היו שיש, דארגלים לא קפדינן אבל שולחן עצמו היה של כסף. גמרא שנים ליום כנגד היום. כבר (פרש"י) [פרשתי] זה לעיל. חובת היום. דמצוה לעשות שנים ביום.
<h2>דף לב.</h2>
[אין] הכל מסתכלין בה. שאין כח בעין לראות, לפי שקרובה הוא ומזיק הזהרות. ואי חד מינייהו נפיש מחבריה למה לי למיכתב תרי שיעורי, ליכתוב תרוייהו כההיא דנפיש. כן גבר חסדו על יראיו וכן הרחיק ממנו את פשעינו, אלא ש"מ דשווים. א"כ דשוין מ"ט חמה באמצע הרקיע אין הכל מסתכלין בה. לא מפני שקרוב אלא מפני דקאי בהדיא בגלוי לא כסי לה מידי אבל במזרח ובמערב מתכסיא לה בגובהן של הרים וגבעות ויש כח לעין (לראותם) [לראותה]. מילתא דא לית לה פתר. דבר זה אין לו פתרון. מיהו שקר לא אמרו דאיכא למיתרץ לדבורייהו הכי, דעכשיו לית להו פתרון מפני שאסור לאמרה עכשיו, כדמפרש ואזיל דילמא אתי לשיולי וכו' אבל יודעים היו. ובחגיגה [י"א ע"ב, ט"ז ע"א] תעיין פי' מה למעלה ומה למטה [מה לפנים] ומה לאחור. ימית עצמו. על דברי תורה. ויחי' עצמן. כשיגבה לבו עליו מבקש שררה ומתקצרין ימיו. פ"א יחיה עצמו בהנאתו ואל יעסוק בד"ת. יסנא מלכו ושלטן. יתרחק מן השררה. דידי עדיפא דאנא אמינא ירחם מלכו ושלטן. ולכשיבא לכך, יטרח בשביל בני אדם ויהיה להם הנאה ממנו ויתקבל על הבריות, לפי שכל זמן שאין לו שררה אין בידו להרע ולהטיב ואינו ניכר אם טוב ואם רע. ומה דין אתריסתון לקבלי. כלומר מפני מה אינכם מודים לנו, הלא אתם רואים עצמכם בשפלות ואנו מלכים ושרים. אמרו לו שטנא נצח. שמטעה אותן ומשפיע להם גדולה ושוב מורידן לגיהנם. בגזרת מלכין. שהשבתוני דבר של בזיון. א"ל שלטון ביד מלכים. למקטל למאן דבעי. ולא [יאי] למלכא כדב. אין נאה לו לעשות כרוב גדלו ותקפו, מאחר שהוא מבטיח את האדם שלא יעשה לו רעה, כאשר הבטחתנו גם אתה שלא להתכעס על מה שנשיב לך. חמרי לובאי. מאותו מקום. דפרשי בהברא. שהולכין בחושך כבאורה. ואייתי קיבורי דמיתני. סיסין של חבלים. וקטר בהאי גיסא. במקום האורה, שאם ימותו החמורים בדרך יכול לאחוז בחבלים והולך ולא תטעה בחושך.
<h2>דף לב:</h2>
וילפית עצה מן נשיא. שאמרו שלא יתכבד בשום ענין אם ילחם עמהם. גילדני. דגים. בהדי דמחוורי להו. כשהיו מדיחין דגים במים. נפל בהו רוחא. כלומר חיו הדגים מחמת המים. טרא באפיה. רחץ בהם פניו. אדלי' כולי'. שעלה סמוך למעיין כלפי מעלה לראות מהיכן המעיין יוצא. עד דמטא לפתחא דג"ע. מתוך שהבריא ונפל בו כח יותר מחמת הנהו מיא דטרא באפיה, היה בו כח לעלות עד פתחא דג"ע. יהבו ליה גלגלא חדא. גלגל של עין. והוא היה סבור שמרגלית הוא. ולא הוה תקיל. שהיה אותו גלגל שוקל יותר מכל זהב שבעולם. גלגלא דעינא. גלגל של עין אדם ולא קא שבע לעולם לראות. שקיל קליל עפרא וכסייה, לאלתר תקיל. כלומ' רמז רמזו לו והראו לו דוגמא, שלאחר שמת אדם אינו רואה כלום אינו חומד כלום שום דבר ומיד הוא כשאר עפר. גיהנום מן הרקיע. שהוא מנהר דינור שבא מזיעתן של חיות שנאמר [ירמיה כ"ג י"ט] על ראש רשעים יחול. ויש אומרים לאחורי הרי חושך. כדכתיב [ישעיה ס' ב'] כי הנה החושך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה'. נכח פני ה'. אלמא שכשעוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו. ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך. רבנן מרבים שלום בעולם.
אמר להם הממונה. בתוספי צרפת [יומא ט"ו ע"ב ד"ה אמר] כתוב דפירש רש"י ז"ל במסכת יומא [שם ד"ה הממונה] דממונה הוא הסגן. והקשה על פירושו מירושלמי [פ"ג יומא ה"ח, י"ט ע"א] דקחשיב חמשה דברים שהסגן משמש ואלו הן, אומר לו אישי כה"ג הגבה ימינך כשהיה מטיל גורלות ביום הכפורים, והניף הסגן בסודרים, ואחז הסגן בימיני והעלהו וכו', ולא קחשיב הני בהדייהו. ונראין דברי הר' יצחק בר' שמואל ז"ל שפירש כך דממונה לאו סגן הוא. ועוד במסכת סוטה פ' משוח מלחמה [מ"ב ע"א] מסיק בהדיא דסגן לאו ממונה הוא, ולשם תעיין. ברכה אחת. בפ"ק דברכות [י"א ע"ב] מפרש מאי ברכה אחת, איכא דאמרי יוצר אור וא"ד אהבה רבה. שלש ברכות. מפרש ואזיל מאי נינהו שלש ברכות. אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. ברכת כהנים היינו שים שלום, אבל ברכת כהנים כהלכתה כגון הפסוקים עדין לא היו אומרים. ברכה אחת למשמר היוצא. התם נמי במס' ברכות פ"ק [י"א ע"ב] מפרש דמשמר היוצא אומר למשמר הנכנס מי ששיכן את שמו בבית הזה ישים ביניכם אהבה ואחוה ושלום ורעות. ותמה אני למה עכשיו מתפללין לאחר זריקה, דמוטב להם להתפלל קודם שחיטה וזריקה כדי שיתקבל קרבנם ברצון, כי הזריקה היא עיקר. ואיני יודע אם בעבור זה היו עושין עכשיו את תפלתם, מפני שיש לומר שבלא זה היה להם להמתין עד שישהו האברים במלח בכדי שיעור יציאת הדם, שהרי מצינו [לעיל ל"א ע"א] גם בלב שהיה מוציא את דמו, ובכל ענין שהיו יכולים למעט בדם האברים היו עושין, והיכא דלא אפשר כגון בכבד לא אפשר. שאינו נראה לומר דאביי דאמר בפרק הקומץ רבה [מנחות כ"א ע"א] וכן לקדירה אהא מתניתין קסמיך, דס"ל לאביי אם לא היו מולחין כפי השיעור שצריך לקדירה א"כ מה מועיל במה ששוהין לקרות ק"ש אחר מליחה. אע"פ שיכול להיות שאין איסורא בכך אם היו כך מקריבין בלא שהייה, מ"מ כיון שבלא זה היה להם לקרות ק"ש היו שוהין מלקרות עד לאחר מליחה כדי לעשות מצוה מן המובחר שיצא כל הדם.
חדשים גם ישינים באו והפיסו מי מעלה אברים לכבש וכו'. כלומר לקטורת לא היה מצוה הממונה להפיס חדשים גם ישינים. ראב"י אומר המעלה אברים לכבש. בפ' שני דמס' יומא [כ"ו ע"א] מפרש טעמא במאי פליגי רבנן וראב"י.
לחזנים. פי' לשמשים. היו מפשיטין אותן את בגדיהם. בפ"ב דיומא [כ"ה ע"א] פליגי אמוראי איכא למ"ד דעל אותם שזכו בפייס קאמר, מפשיטין להו מבגדי חול לבגדי קודש, (והם) [והכי] קתני עד שעודן (שלהם) [עליהם] בגדי חול מלבישין אותן מכנסי קודש והיו מפשיטין אותם את בגדיהם של חול וכו'. ואיכא מ"ד דעל אותם שלא זכו בפייס קאמר, וכולי מלת' תעיין שם. חלונות היו שם. נראה דאלשכת הגזית קאי, משום שהיו מפיסין שם. והיו עושין חלונות בתוך החומה. והיה כתוב עליהם תשמישי כלים. באיזה מקום היו שומרים בגדי חול כשמפשיטין את בגדיהם עד שיגמור את העבודה, ובאיזה מקום בגדי קודש היו.
היה נוטל את הכף. לאלתר אחר שהפיסו לקטורת היה מתעסק הזוכה להכין כל צרכי הקטורת, כדי שיהא מזומן לאחר הטבת שתי נרות הכל, שלא יצטרך המקטיר כי אם להקטיר. וכמו שאמרנו [לעיל ל' ע"ב] כמו כן בתמיד עצמו שהיו מושכין אותו לבית המטבחיים וגם היו מבקרין אותו לאור האבוקות ואע"פ שעדיין לא היו שוחטין באותה שעה כדקתני בפירקין דלעיל, כך היה בכאן בקטורת. והבזך לתוכו. נראה דבשביל כך היה הבזך לתוך הכף, מפני שהבזך היה מלא וגדוש קטורת וכל דבר שהוא מלא ממש אינו נוח להוליך אם לא משוקע בכלי אחר, ולפיכך היו עושין מלא וגדוש להרבות בסימן הברכה, ולפי שהקטורת הוא דבר שהוא דק כדכתיב [שמות ל' ל"ו] ושחקת ממנה הדק ויש לחוש שלא יפלו לתוכו מן האבק או עפר או צרור קודם שיגיע אצל המזבח ויתערב לתוכו ויהיה פסול והיה צריך לכסוי לפיכך כסוי היה לו.
<h2>דף לג.</h2>
וכמין מטולטלת נתונה עליו מלמעלה. ופירש בערוך (ערך מטוטלת) כסוי זהב דומה לחתיכת בגד שאין לה שפה. ולא ידענא טעמא שפיר אמאי לא עשו כסוי עם השפה כדרך כל הכסויים. ושמא שר"ל סימן לדבר שהקטורת מעשרת את העניים, ועשו אותו דוגמת עניות במקום עשירות, שהעניים דרכן לצאת במטלית, ועשו סימן זה של עניות למעלה ע"ג הקטורת לומר שהיא מעשרת לעניים למעלה למעלה. ובשביל כך אין להביא מכאן ראיה לא לענין חציצת מזרק בתוך מזרק דפ' הוציאו לו דמסכת יומא [מ"ח ע"א], ולא לענין לקיחה ע"י דבר אחר דפ' (החליל) [לולב הגזול (סוכה ל"ז ע"א)], דהכא כיון דאי אפשר בלא שני כלים אל' א"כ כחד כלי דמו.
נטל מחתת הכסף וחתה מן המאוכלות הפנימיות. מן הגחלים הפנימיים בין גזרי המערכה שניה של קטרת שהיתה על מזבח החיצון, כי הפנימיים לעולם מתאכלים יותר מן החיצוניים. וירד ועירן בתוך של זהב. וה"נ תנן בפרק טרף בקלפי [יומא מ"ד ע"ב] בכל יום חותה בשל כסף ומערה לתוך של זהב. נתפזר ממנו כקב גחלים. מש"ה נקחו גחלים יותר, דתנן בפ' טרף בקלפי [יומא שם] בכל יום חותה בשל ד' קבין ומערה לתוך של שלשה קבין, נמצא שקב א' היה מתפזר. היה מכבדן לאמה. י"מ דלאחר שכבו היה מכבדן לאמה. מפני שקשה להם אם היה מכבדן לאמה קודם שכבו היה חייב אפילו בחול משום מכבה גחלת של המזבח, ללישנא קמא בפ' טרף בקלפי [יומא מ"ו ע"ב] אליבא דאביי דאמר חייב. וכן לרב נחמן אמר רבה בר אבוה דאמר המוריד גחלת מעל המזבח וכבה חייב. ויש שאמרו דהכא לדברי הכל פטור, משום דאתקצי למצוותיה וכבר נעשה מצותו בו ואינו צריך כלל. ונותנים טעם לדבר שכך הוא, שאם היה בהן קדושה היה צריך להחזירם למזבח כדין גחלת שפקעה מע"ג המזבח ולא לכבדן לאמה, כדאיתא במס' מעילה בפ' חטאת העוף [ט' ע"א]. וגם נראה לומר כל דבר שהוא לצורך גבוה ומכבה אינו חייב משום מכבה שהרי כל חותה גחלים הוא מכבה כדאיתא במס' כריתות בפ' ספק אכל [כ' ע"א] וא"כ היאך היה חותה במחתה, אלא ש"מ דכל מה שהוא צורך גבוה אין בכך כלום, וה"נ הכא משום נוי העזרה דכתיב [שמות ט"ו ב'] זה אלי ואנוהו שרי. אבל בשבת שאסור לטלטלו היה כופה עליו פסכתר. דאע"ג דגרף של רעי מותר לטלטלו ממקומו למקום אחר שלא יראה מחמת מיאוס. היינו דוקא גרף של רעי או צואה וכיוצא בו, אבל גחלת (או) [אינה] מיאוס אין יכול לטלטלו. ועוד שגורם כיבוי. כי ודאי נראה דלאו לאחר שכבו עסקינן, אלא (בעבור) [בעוד] שהיו מבוערות היה מכבדן לאמה, דאי ס"ד דלאחר שכבו עסקי', א"כ למה היה צריך לכפות עליו פסכתר. דבשלמא אי אמרת דבשלא כבו עסקינן, מש"ה כפו עליו פסכתר דחיישי' שמא יהנו ממנו וכדאמרינן נמי גבי חומץ דכופה עליו כלי. אלא אי אמרת דבשכבו עסקינן, א"כ מה הנאה שייכא בהו. פסכתר. מפרש בערוך [ערך פסקטר] ועשית סירותיו [שמות כ"ז ג'] מתרגמינן פסכתרוותיה, ובסוף ערובין [ק"ד ע"ב] נמי אמרינן כופין עליו פסכתר ומפרש שהן כמין כפיפות של נחשת.
ובמגילת סתרים של רבינו נסים מקשה מההיא מתניתין [עדיות ח' א'] דמייתי פ' חומר בקדש [חגיגה כ"ג ע"ב], הסולת והקטורת והלבונה והגחלים שאם נגע טבול יום במקצתן פסל את כולן, וכיון דהכא תנן מכבדן לאמה א"כ ש"מ לא קדשו במחתה, שאם נתקדשו בכלי שרת היו טעונין גניזה ולא לכבדן לאמה, והכא במשנת רבי עקיבא כיון ששנינו דטבול יום פוסל בגחלים א"כ ש"מ דנתקדשו כבר בכלי שרת, דכל זמן שלא קידש הכלי את מה שבתוכו לא פסיל בהו טבול יום, דה"נ מוכח בפ"ק דשבועות [י"א ע"א] דכל זמן שהקטורת קדושת דמים לא פסיל ביה טבול יום. ובמסכת יומא פ' הוציאו לו [מ"א ע"ב] מסיק נמי מהך מתניתין גופה דקטורת וגחלים מדקפסיל בהו טבול יום פסלה בהו נמי לינה. ומסתמא דגחלים לא היו בכלי אחר כי אם במחתת הכסף, א"כ היכי משכחת להו בגחלים שמכבדן לאמה. וכת' ז"ל שכך מתרץ בירושלמי בחומר בקודש [חגיגה פ"ג ה"ב, י"ז ע"א] דההיא משנת ר"ע דקתני דט"י פסיל בגחלים היינו בגחלים של יום הכפורים, דהנהו ודאי קדשו, משום דבאותה מחתה שהיה חותה בה היה מכניס כדתנן בפרק טרף בקלפי [יומא מ"ג ע"ב], אבל בגחלים של כל יום ויום לא, משום דבכל יום היה חותה בשל כסף ומערה לתוך של זהב וכיון שהוא עתיד לערות אותם משמע דאין אותו הכלי מצרפן. וגם משמע דאינו מקדשן, כיון שאינו מתכוין לכך שיהיו קדושים בתוכו, כגון הכא גבי מחתה של כסף, לפיכך מכבדן לאמה שהרי לא נתקדשו עדיין. ואף על גב דאיכא למימר דמחתה של כסף נמי כלי שרת היתה, ס"ל דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת והרי לא היה דעתו להקדישן כי אם במחתה של זהב. דהכי מסיק התם בירושלמי ר"ש בן לקיש לטעמיה דהך מתניתין דהסלת והקטרת, וה"ק ר"ש בן לקיש יודעים היו שכלי שרת מחברן ומה בא להעיד על שיירי מנחות שהיו מחברין את עצמן. והפירוש נראה לומר כדמסיק בפרק חומר בקדש [חגיגה כ"ד ע"א] דשאני מנחות אע"פ שאין צריכין לכלי הכלי מצרפן. והיינו דקא מפרש בירושלמי ר' יוסי בר' חנינא משום ר' יוחנן מפני מה אמרו שיירי מנחות מחברין את עצמן, מפני שנזקקו לכליין, כלומר מפני שבשעת קמיצה היו צריכין להיות בכלי. ור' אחא בשם ר' יוסי ס"ל דלאו אשיירי מנחות הוצרכו להעיד אלא על הסולת והקטורת והלבונה והגחלים דאף על גב דלאו אוכלין נינהו אפ"ה מפסלי בטב"י. וקפריך התם לר' יוחנן ור' יוסי בר' חנינא, ניחא סלת וקטרת ולבונה, כלומר בסלת וקטרת ולבונה משכחת לה דצריכין להיות בכלי, אבל בגחלים היכי משכחת לה דצריכין להיות בכלי, כיון שהיה חותה ומערה לתוך כלי אחר נמצא שכל זמן שהם בעזרה אינם צריכין כלל לאותו כלי שהן בתוכו, וגם דאחר שעירן לתוך של זהב אם היה רוצה עדיין לערותם לכלי אחר היה יכול רק שלא היה מפזר מהן כלום מכאן ואילך. ומשני דבגחלים של יום הכפורים קאמר, דבגחלים של י"ה באותה שהיה חותה בה היה מכניס, וטעמא כדמפרש במסכת יומא [מ"ד ע"ב] משום חולשא דכ"ג שלא לערות מכלי אל כלי, ודאי הוזקקו לכליין קרינן בהו והכלי מצרפן. והיינו דקא מסיים בירושלמי ובגחלים של כל יום ויום לא כההיא דתנינן נתפזר ממנו כקב גחלים מכבדן לאמה, כלומר משם נמצינו למדין שלא היו הם מקודשים במחתה אותם הגחלים של כל יום, כיון שהיה מכבדן לאמה, וכ"ש שאין הכלי מצרפן. ועוד שכיון שיותר היה חותה מן הגחלים ממה שהיה צריך לקטרת על כן היה לו שלא להקדישן עד שיערה לתוך המחתה שהיה מקטיר בה, שלא יתכן קצת גחלים להיות קדושים וקצת שלא להקדיש.
ור' מתניה מקשה לשם בירושלמי לריש לקיש ור' יוחנן דמפרשי משום דהוזקקו לכליין ומתמה על[יהם], סולת וקטורת ולבונה וגחלים אמאי קא בעי למימר דהוזקקו לכליין, וכי סלת וקטורת ולבונה וגחלים לאו בכמה כלים הם קרבים, כלומר הרי הקטורת והסולת והלבונה והגחלים זה בכלי שלו קרב וזה בכלי שלו קרב, ואעפ"כ דכשהם ביחד כולם בכלי אחד מצטרפין. דלר' מתניה משמע דהסולת והקטורת והגחלים והלבונה לאו בלשון או או קתני אלא ממש שהן כולם ביחד קאמר, ואף על פי כן מצטרפין, דלא תליא מילתא בזקיקת כליין, אלא דס"ל דאפילו אם הקדיש בכלי חול אעפ"כ מצטרף דלא קפיד קרא אלא אקדש ולא אכלי קודש, דאע"ג דמכף א' כו' ילפינן דכלי מצרף, מכל מקום איכא למימר דלא קפיד קרא אלא אקדש שבו וכף דנקט אורחא דמילתא נקט, דאורחיה דקטורת להיות בכף. ובתוס' חגיגה פי' בשם ריב"א הלוי ז"ל דאפילו כלי של חול מצרף דבר של קודש. וס"ל לר' מתניה דלא אתא ר"ע לאשמועינן אלא שהקטרת והגחלים כלי מצרפם אף על גב דלאו אוכל נינהו, אבל היו יודעים דכלי שרת מחברן או אפילו כלי חול יכול להיות שמחברין לקדש וכמו שכתבנו ולא בעי להעיד אלא אמילי דלאו אוכלין שמחברים כיון שהם קודש. וזה הפירוש שנראה מכוון יותר מעניינים אחרים שעלו כמו כן במחשבה לכתוב אבל מפני שלא נתיישבו כמו זה הנחנום. וכל זה שכתבנו לא הכריחנו אלא הירושלמי ומגלת סתרים, אבל בלא זה היינו יכולים לפרש ההוא דמשנת ר' עקיבא אפילו בגחלים של כל יום, וכגון כשכבר עירה לתוך מחתה של זהב שבה היה מקטיר, ולא היה צריך לגחלים של יום הכפורים. וגם בתלמוד שלנו לא משמע בהדיא דדוקא כלי שרת כדפי' בתוספי חגיגה, אבל לשון הירושלמי קצת הוא יוכיח דבעי' כלי שרת, מדקא מסיק בהדיא לישנא דיודעין היו שכלי שרת מחברין וכו'. אבל יכולי' אנו לומר דאורחא דמילתא נקט, משום דאורחיה דקדש להיות בכלי שרת. ועוד היינו יכולין לומר משום דמכבדן לאמה אינה ראיה לומר שבשביל כך לא נתקדשו במחתה, שהרי הדמים כמו כן היו נשפכין לאמה ואע"פ שנתקדשו בכלי, כדתנן [יומא נ"ח ע"ב] אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון, וה"נ הני גחלים היו מתכבדין כמו כן לאמה כיון שנעשית כבר מצוותן.
אחת שהוא מושך ויורד. י"ל שמתניתין ר"ש היא דאמר [שבת כ"ב ע"א] גורר אדם מטה כסא וספסל וכו'. או י"ל לא חיישינן לגרירה אפילו לר' יהודה מפני שרצפה של שיש היתה כולה. ולפי שמוכיח במסכת שקלים [פ"ה מ"ד] שלשכת כלים במקדש היתה, דהיינו או סמוך לחומת בית המקדש היתה בנויה או בעובי חומת בית המקדש, ונמצא פסכתר זה לוקחין משם. או יש לפרש שאצל המזבח היתה רגילה להיות לצד מערבי של מזבח. לפיכך היתה בגובהה של עזרה והגחלים שנתפזרו היו מלמטה יותר בשפוע העזרה, וכדתנן ירד ועירן לתוך של זהב דהיינו שירד מן הכבש והיה מערן כלפי מזרח המזבח כדי שיהא קרוב לאמה יותר, ובשביל כך כשהיה בשבת והיה צריך לפסכתר היה צריך למושכו ממקום גבוה אצל הנמוך, כי הגחלים היו במקום הנמוך יותר מן הפסכתר, מפני שהעזרה משופעת כפי גובהו של הר הבית, ועל כן היה צריך שתי שרשרות, באחד היה גורר ומושך את הכלי ממקומו, (ואותם שרשרות) [ואותה שרשרת] יש לפרש שהיתה קבועה בדופן הכלי. ובשרשרת שהיתה מלמעלה היה אוחז בידו האחת מלמעלה, שלא יתגלגל הכלי בשעה שהוא מושך, כי דרך הכלי כשנמשך ממקום הגבוה למקום הנמוך להיות מתהפך ומתגלגל. על השרץ בשבת. דהיינו שנמצא בעזרה, וכדאיתא בסוף עירובין [ק"ד ע"ב].
הגיעו בין האולם ולמזבח. פירוש כל אותם שזכו בתמיד, כי מכאן והלאה קודם הקטרת אברים היו מתעסקים כולם להשתחוות על כן היה מרמז להם הממונה במגריפה שיכנסו להשתחוות. נטל את המגריפה. פירוש הממונה. ולמעלה [ל' ע"ב] כבר פירשתי מהו מגריפה. וג' דברים הית' משמשת וכו'. ופשוט. היה מעמיד את הטמאים בשערי מזרח. כגון בשערי נקנור כדאמרינן כבר בדוכתין טובא [פסחים פ"ה ע"ב] דשערי נקנור לא נתקדשו. ומפרשים בתוספי צרפת שלכך היה מעמידן בשערי מזרח, שלא יזוזו משם, שכל טמא בבית אב שאינו יכול לעבוד יהא בכאן. וטעמא מפ' בפסחי' [פ"ב ע"א] דחד אמר כדי לבייש' שלא יבואו עוד לידי טומאה. וחד אמר מפני חשיד שלא יאמרו הם יוצאים למלאכתם שלא יודעין מפני שהם טמאים ולכך הם נמנעין מלעבוד אבל הטהורי' אינם נמנעי' מלעבוד מפני ביטול מלאכתן.
[החלו עולין]. אותם שהגיעו בין האולם ולמזבח קאי. היו מקדימין לפניהם. לפני אותם שזכו בתמיד. נכנס ונטל את הטנא. דכיון דבלא זה היה צריך ליכנס ולהשתחוות, יעשה גמר מצוה עם השתחוואה. שני נרות מזרחיים דולקים. כבר פירשתי לעיל [ל' ע"ב] למה היה מניחן דולקים. מדשן את המזרחי ומניח את המערבי. אעפ"י ששתי הטבת נרות הללו היה מפסיקן בעבודות אחרות, כגון בקטורת והקטרת אברים של תמיד ובכל עבודות של היום כולו, שהרי לא היה מטיב נר מערבי עד בין הערביים, אעפ"כ להא לא חיישינן, דלא קפיד קרא אלא רק שלא ייטיב אלו שתי נרות עם אותם חמש, דלא בעינן הפסקה אלא בין ה' לשתים, אבל הנך שתי נרות אם היה הפסק ביניהם לא חיישינן, והכי קאמר קרא [שמות ל' ז'], בהטיבו את הנרות יקטירנה, כלומר בזה תזהר שהקטורת תקטיר בעוד שנשארו עדיין שתי נרות להטיב. והא נמי בעינן למימר, דהאי קרא דכתיב [שם שם ח'] ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, לאו משום דלא הוה מצי להעלות קודם כלל אפילו אחד מהן או שתים, דהא תנן בפירקין דלעיל [ל' ע"ב] אם מצא מזרחים שכבו מדשנן ומדליקן, אלא להעלות את כולן לא היה רשאי עד בין הערביים, אבל אחד או שנים אפילו בבקר בשעת הטבה. לפיכך אם מצאן בבקר שכבו מדשנן ונותן בהן מעט שמן כשיעור אותו זמן שיהא הקטרת מוקטר, והיינו לאחר שמת שמעון הצדיק שלא היה הנס בנר מערבי, אבל קודם עד שלא מת שמעון הצדיק היה הנס בנר מערבי, על זה שנינו במשנתינו דהך פירקין שמניח את הנר המערבי דולק, כלומר יניחנו עד הערב, מפני שרגיל להיות דולק עד הערב בנס וממנו היה מדליק את השאר. אבל מצאו עכשיו ערבית שכבה, דהיינו לאחר שמת שמעון הצדיק שהיה רגיל להיות כבה, ויכול להיות שבשחרית עדיין מצאו דולק, שהרי פעמים היה מוצאן לשני מזרחיים דולקים כדתנן בפירקין דלעיל [ל' ע"ב], והרי היה מדשן את השאר ומניח את אלו במקומן מלדשן והיה מניחן כך דולקים והיו כבים אח"כ במהרה, ולא היה חושש מלהטיבן עד הערב. ופעמים שלא היה מוצא דולק שחרית כי אם אותו של מערב ואח"כ ערבית היה מוצאו כבה, אז היה מדשנו ערבית ומדליקו ממזבח העולה. ואותו השני היה מדשנו בשחרית לאחר הקטרה או לאחר דם התמיד למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אבל זה המערבי לא היה מדשן, כיון שבאותה שעה עדיין לא כבה, אלא עדיין היה מניחו דולק, אע"פ שבבירור לא היה דולק עד הערב לאחר שמת שמעון הצדיק, אלא היה כבה אח"כ מהרה, אעפ"כ לא היה מכבהו בשעת הדישון השני, אלא מניחו עד הערב, ובערב היה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה ואח"כ ממנו היה מדליק את השאר והיינו דאמרינן בעלמא [מנחות פ"ו ע"ב] דבו היה מתחיל ובו היה מסיים, דהיינו קודם שמת שמעון הצדיק שהיה מוצאו דולק ערבית אז היה מתחיל בו להדליק ואח"כ היה מכבהו ומדשנו ומדליקו ונמצא שסיים בו כל ההדלקה. נטל את הכוז והשתחוה ויצא. כמו שפי' הטעם בטנא כך י"ל גם בכאן.
צבר את הגחלים ע"ג המזבח. פירוש כשהיה מכניס את המחתה לשם היה מערה את הגחלים מתוכה ע"ג המזבח. לפיכך היה צריך צוברן יחד ע"ג המזבח. ורדדן בשולי המחתה. כלומר היה משוה אותן ע"ג המזבח בשולי המחתה, דהיינו תחתונה של המחתה על מה שהמחתה עומדת, ובלשון המקרא הוא נקרא (כמו) כן, כמו [שמות ל' כ"ח] את הכיור ואת כנו. וכמו שהמרקע משוה את הברזל בריקועו כך הוא היה משוה בשולי המחתה את הגחלים, וירקעו [שם ל"ט ג'] מתרגמינן ורדידו. ואם יש סדר משנה שכתוב בו ודיררן הוא מלשון [ב"מ ב' ע"ב] דררא דממונא, היינו לשון המשכה, כלומר לאחר שצבר היה מושכן לכאן ולכאן עד שהיה משוה אותם בשוה, או מלשון ויזר [שמות ל"ב כ'] דמתרגמינן ודרא דהיינו שהיה מפזרם לכאן ולכאן בשוה והיא היא.
ונותנו לאוהבו או לקרובו. כלומר בדבר זה היה טובת הנאה לכהן שזכה בקטורת, שיתננו לכל מי שירצה לאחד מקרוביו או מאוהביו, ולא היה על דבר זה פייס. נתפזר ממנו לתוכו. כלומר בשעת גדישת הבזך נתפזר ממנו לתוך הכף, שלא היה יכול הגודש לעמוד בחוזק שלא יפול ממנו לכף. היה הכהן צוברו לתוך חפניו. ונותנו ע"ג הגחלים שעל המזבח עם הקטורת שבבזך מפני שהכל משיעור אחד בא. ותימה לי כיון דסוף סוף היה מערה הגחלים ממחתה של זהב ע"ג המזבח, ולא היה מקטיר במחתה כמו ביום הכפורים אלא ע"ג המזבח היה מקטיר, א"כ למה היה חותה בשל כסף ומערה לתוך של זהב, כי ודאי כך משמע כמו שכתוב בתוספי צרפת [יומא מ"ז ע"א ד"ה הכא] דבכל יום היה מקטיר ע"ג המזבח בלא מחתה וביום הכפורים היה מקטיר במחתה מפני שהיא נתונה בין הבדים. ושמא י"ל שאינו דרך כבוד לחתות בשל זהב ולהכניס בו, כי כשהיה חותה בשל זהב היתה נשחתת מחמת אש המערכה, ובשביל כך היה מערה לתוך של זהב ולהכניס כדי שתהיה המחתה יותר יפה, אבל ביום הכיפורים אי אפשר בענין אחר לפיכך בה היה חותה ומכניס. שמא תתחיל מלפניך. האי תנא ס"ל כמ"ד צוברה פנימה שהיא חוצה לו כדאיתא במס' יומא בפרק הוציאו לו [נ"ב ע"ב]. התחיל המרדד יוצא. היינו אותו שזכה במחתה שרדד הגחלים בשולי המחתה. וה"פ דלא תימא כשהתחיל המרדד להיות יוצא מן ההיכל לאלתר היה המקטיר מקטיר, אלא לא היה רשאי להקטיר עד שהממונה היה נותן לו רשות, מפני שהממונה לא היה נותן רשות עד שהעם היו פורשין. והתם בפ' טרף בקלפי [יומא מ"ד ע"א] מסיק מהיכן היו פורשין. הקטיר והשתחוה ויצא. זה עומד על כל אדם המקטיר ואפילו שאינו כהן גדול, אבל בזמן שכ"ג היה מקטיר והיה צריך להשתחוות אז היו נוהגים ענין השתחואתו בכה"ג כדמפרש ואזיל, דשלשה היו אוחזין בו וכולה מילתא כדמסיק ואזיל.
<h2>דף לג:</h2>
השתחוה ויצא ונכנסו אחיו הכהנים והשתחוו ויצאו. זה אינו על כה"ג בלבד אלא על כל כהן שהיה מקטיר בין כ"ג בין כהן הדיוט, שלאחר שהשתחוה ויצא היו גם אחיו הכהנים נכנסים ומשתחוים ויוצאין. עמדו הראשונים. להנהו שכבר עשו עבודתן קרי ראשונים. כגון בעלי הטנא והכוז והמחתה והבזך והכף. לדרום אחיהם הכהנים. פירוש לימין אחיהם הכהנים. דאילו אחיהם הכהנים שלא גמרו עבודתם עדיין חשיבי טפי מהנך ראשונים, דאלו שהיו עסוקין עדיין בתמיד להקטיר האברים יותר צריך לכבדם מאותן שכבר גמרו עבודתם. לפיכך אותן הראשונים היו מתכבדין בזה שהיו מעמידין אותם לימין אחיהם הכהנים אלו העוסקים בתמיד עדיין. ובשביל כך היו עומדים כולן בצד אחד, כדי שלא יהא אחד יותר מחבירו נראה גדול, שאם היו מקצתם עומדים לשמאל ומקצתן לימין היה כמו הטלת קנאה בין אלו של שמאל לאלו של ימין. ברכה אחת. כי כל ברכת כהנים היו אומרים במקדש בפסוק א', אבל במדינה היו מפסיקין בשלוש והיו עונים אמן בין כל א' וא'. וגם במקדש היו אומרים את השם ככתבו. דהיינו מפורש. ובמדינה בכינויו. כמו שנוהגין גם עכשיו.
ובספר המקצועות מצאתי כתוב דהיכא דאיכא נדה בביתיה דכהן אסור ליה למיסק לדוכן כל אימת דאיתא בנדתה, דחיישינן דילמא נגע במידי דנגעה היא ואתי לאיטמויי, דאמר רבי יודן כל כהן שנושא את כפיו ואמו או אשתו או בתו טמאה ונכנס הוא באותו בית שנדה לשם, הרי תפלתו על ישראל תועבה ואף הוא גורם לזרעו שיאבד מן העולם ולא עוד אלא שאינו מוציא את ישראל ידי חובתן, ועליו הכתוב אומר [ישעיה א' ט"ו] ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם, וכי היכי דאסיר ליה לכהן למעייל בביתא דמתנח ביה מיתא כך אסור ליה למיעל בביתא דאית ביה נדה, ואי אייחד לה אנדרונא ולא נפקיה מינה כל ימי נדותה שפיר דמי. שאלו תלמידיו את ר' אלעזר בן שמוע רבי במה הארכת ימים. אמר להם מימי לא עשיתי בית הכנסת קפנדריא, ולא פסעתי על ראשי עם קדוש, ולא נשאתי כפי בלא ברכה. ועוד שאלו תלמידיו את ר' עקיבא בן יוסף במה זכית לחכמה מפוארה. אמר להם מעולם לא הרהרתי לדבר עבירה, ולא דברתי עם אשה כשהיא נדה, ולא הסתכלתי בכהנים בזמן שפורשין כפיהם. מכלל דאסור. שאלו תלמידיו את ר' ישמעאל בן אלישע כה"ג מפני מה זכית לכהונה גדולה. אמר להם מעולם לא הקרבתי קרבן בזמן שהנדה בתוך ביתי, ולא נשאתי כפי בלא נטילת ידים. ע"כ העתקה. ולפי' יש לתמוה מ"ט דהנך תנאי דמחמרי כולי האי בנדה, והא קיימא לן דמותר להתיחד עם הנדה. י"ל דכל אלו שאמרו לא אמרו אלא לבעלי הנפש, דומיא דיחזקאל דאחמיר אנפשיה במסוכנת ולכ"ע שרי, וה"נ הכא לדידהו אסיר הא לכ"ע שרי, שאם לא כן היה אסור להתייחד. מיהו נראה דוקא באותן דברים הוא שיש חילוק בין בעלי נפש לשאר בני אדם, אבל ודאי לישא את כפיו לכהנים לכ"ע אסיר, כיון דאמר ר' יודן כל כהן וכו' משמע שאין חילוק בשום כהן. וי"ל שמא זה הוא הטעם משום דלנדה וזבה סמך הכתוב [ויקרא ט"ו ל"א] והז(ה)רתם את בני ישראל וכו' עד בטמאם את משכני כו' לפיכך צריך לעשות הרחקה טובא לכל מה שנוהג במקדש, כגון ברכת כהנים והקרבת קרבנות שהם מעשה כהונה, שאע"פ שברכת כהנים נוהגת בגבולים מ"מ עיקרה הוא במקדש. ואשכחן נמי דרבי עקיבא ס"ל במסכת שבת [פ"ב ע"א] דע"ז איתקש לנדה דכתיב [ישעיה ל' כ"ב] תזרם כמו דוה צא תאמר לו, הרי משמע כמעט דלענין צא תאמר לו נמי איתקש לנדה, מכלל דצריך אפי' להרחיקה מן הבית. ועוד דאיכא למימר דכי היכי דע"ז איתקש לנדה ה"נ נדה לע"ז, והרי זה בא ללמד ונמצא למד, דנדה בא ללמד על ע"ז שמטמאה במשא ובאה נמי להיות למדה שמטמאה באהל מדרבנן כמו ע"ז דמטמאה באהל מדרבנן, לענין מצות כהנים כגון הקרבת קרבנות ונשיאות כפים, וע"ז דמטמאה באהל נפקא לן מדר' יהודה בן בתירא דכתיב [תהלים ק"ו כ"ח] זבחי מתים הרי איתקש למתים. ועוד דבפ"ק דע"ז [י"ז ע"א] מפרש מהרחק מעליה דרכך דצריך להתרחק מע"ז ד' אמות, וה"ה איכא למימר לנדה דהא איתקש לע"ז. וכ"ש שאסור לספר עמה כשדעתו להקריב או לישא את כפיו. מיהו תימא לומר שאפילו בזמן הזה היה נוהג דבר זה דאמר ר' יודן שאסור לישא את כפיו, דילמא במקדש הוא דוקא קאמר מפני שמזכיר את השם כהלכתו וצריך פרישת טהרה ביותר, לפיכך אמר כמו כן שגורם לזרעו שיאבד מפני שבירך ברכה שאינה ראויה לפיכך נהפך עליו לקללה, וברוב קללות הזרע מתקלקל דכתיב [שמואל ב' ג' כ"ט] לא יכרת ליואב וגו' דהיינו זרע וכן חם שנתקלל בזרעו והרבה כיוצא בזה. ועוד הוא לא הפריש עצמו בטהרה מן הנדה וקלקל באשה והאשה עיקרה לבנים לפיכך הזרע מתקלל. ועוד מצינו כמו כן בפ' שני דשבועות [י"ח ע"ב] דכל מי שאינו פורש מאשתו נדה בניו מתים, ומי שנתקדש לפרוש מאשתו אפילו סמוך לוסתה הווין לי' בנים ראויין להוראה. וכולה מילתא כדאיתא התם והמחמיר מתברך.
ובמקדש על ראשיהם. מפני שהשכינה שורה על ידיהם של כהנים כשמזכירין את השם ככתבו, ועיקר שכינה במקדש, לפיכך לא יתכן לישא ידיהם כנגד כתפיהן, דלאו אורח ארעא שיהא ראשם של כהנים למעלה ממקום שכינה ששורה על ידיהם. ועוד דאיכא למיחש דילמא אתו לאסתכולי על הידים וזה לא יתכן, לפיכך היו מגביהין למעלה מראשיהם דשפיר דמי, חוץ מכ"ג שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ, אבל במדינה כנגד כתפיהם היו עושים וכ"ש אם יגביהו למעלה מראשיהם דשפיר דמי. חוץ מכה"ג שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ. אבל כהן הדיוט שהיה מגביה ע"ג ראשו דהיינו למעלה מן התפילין לא חיישינן. דזהו תימה לומר שמגביה למעלה מראשו ולעולם למטה מתפילין של ראש. ואם יש לפרש כך י"ל שהיה צריך לעשות תפלה של ראש גבוה כדי שיהיו הידים למטה. וגם יש לתמוה היאך אדם נושא תפילין של יד הלא הראש הוא למעלה. ושמא י"ל דכיון דאיכא תפילין של ראש שהם למעלה מנכרא מילתא. ואחר שברכו העם היו מקטירין את האברים.
ובזמן שכה"ג היה רוצה להקטיר היו נוהגים בו כבוד כדמפרש ואזיל. וסמך עליהן וזרקן. פי' סמך כמו נשען על הסגן ועל המושיט וזורק האברים ע"ג המערכה. ולא תימא דוקא יש לו רשות להשען כשהוא רוצה לקבל מן המושיט וגם לזרוק כדי להקטיר האברים, אלא אפילו אם אינו רוצה רק לקבל מן המושיט והכהן הגדול יתן לאחרים לזרוק למערכה, יש לו רשות להשען על המושיט עד שיזרקו אחרים ויבא מושיט אחר תחתיו וישען גם עליו, וזה ששנינו בזמן שהוא רוצה סומך ואינו כמשתמש בכתר כהונה שלא לצורך. מקרן דרומית מזרחית. בזבחים פ' קדשי קדשים [ס"ג ע"א] תנן דכל העולים למזבח עולין ומקיפין דרך ימין חוץ מן העולה לשלשה דברים אלו שהיו עולים וחוזרים לעקב. ומפ' התם אלו שלשה דברים ניסוך המים והיין ועולת העוף כשהיא רבה על המזבח, ופרכי' התם בגמרא [ס"ה ע"א] ממתניתין דהכא קתני דכה"ג בא לו להקיף את המזבח מהיכן הוא מתחיל מקרן דרומית מזרחית והתם משני לה שפיר ושם תעיין. והסודרים בידו. כדי להניף ולרמז לבן ארזא ושאר לוים. ולא ידענא כשכהן הדיוט היה מנסך אם כהן אחר היה צריך לסודרין או הוא עצמו מניף ומנסך. שהה לנסך. פירוש דלא תימא דלאלתר בתחלת הניסוך היה מניף, אלא לאחר ששהה כשיעור לנסך כל מה שהיה לו לנסך היה מניף. ואין לפרש דוקא כששהה אז היה מניף אבל אם לא שהה לא היה מניף. ויש שגורסין שחה דהיינו שחה עצמו והתחיל לנסך. על שולחן החלבים. נראה שזהו שולחן האברים ששנינו במס' שקלים בפ' י"ג שופרות [פ"ו מ"ג, י"ז ע"ב] ששני שולחנות היו עומדים במערבו של כבש ועל האחד היו נותנים את האברים. ונראה לומר דבשביל כך היו צריכין לאותו שולחן, משום דזימנין דהוו נפישין קרבנות ולא היה הכהן המקטיר אברי עולת נדבה מספיק להקטיר לאלתר עד שימתין שיתעכלו קצת מהם על המערכה, אז היה מקבל מן המושיטין לו את האברים ומניחן על השלחן שאצל המזבח והכבש, ולפיכך היה עומד במערבו של כבש כדי שלא יצטרך להפוך את אחוריו כלפי הקודש כשהיה מקבל מן המושיטין. וכמו שהיה עושה לאברי עולה כך היה עושה לחלבים דהיינו אמורים של כל הזבחים דסלקי לגבוה כמו העולה דכולה כליל. ולפיכך קורא אותו בכאן של חלבים, לפי שבשעת ניסוך שאר זבחים הנאכלים שהיו חלבים שלהם מונחים על זה השולחן כמו כן היו התוקעים עומדים עליו. ומילתא דפסיקא נקיט הכא בלשון של חלבים, דבר שהוא נוהג בכל הזבחים. ולפי שזה השולחן היה עומד אצל מערבית דרומית במקום הניסוך, היו גם שם תוקעים, מפני שממש בסמוך היה, שהרי במערבו של כבש היה השולחן, היינו בקרן מערבית דרומית דבעינן על בסמוך וכדכתיב [במדבר י' י'] על עולותיכם וגומ'. באו ועמדו אצל בן ארזא. לפי שהוא היה גדול שבמשוררים ובקי להקיש בצלצל לפיכך היו עומדים אלו שני כהנים לימינו ולשמאלו כדי לתקוע על כל פרק ופרק של שיר, כי פרקים היה להם בשיר שהיו בהם מפסיקים ובתוך אותו הפיסוק היו תוקעין. וצלצל הוא א' מכלי שיר. ושאר דברים פשוטים הם וחיים הם למוצאיהם אמן.
